29.03.2024
 
דוד מימון: שתיקה שווה זהב

 

 

מאת חגי רוזן

 

בשלושת החודשים שחלפו מאז מינויו למנכ"ל אל על, מסתמן דוד מימון כשינוי מרענן לעומת קודמו בתפקיד, אליעזר שקדי.

עיקרו של השינוי נראה למתבונן מהחוץ קוסמטי, אך הוא מהותי: האיש פשוט לא מקשקש בתקשורת, כמו קודמו בתפקיד.

וב"מקשקש" אני מתכוון לכל אותם, תסלחו לי, זיבולי שכל פטריוטיים מבית מדרשו של יחצ"ן החברה רנירהב, הסחבק של הזמר הלאומי אייל ("בזמן שעשתה בי מין אורלי, אבא שלי והבחורה השניה היו בסלון לידנו") גולן. לא עבר ולו ראיון עיתונאי אחד עם השקדי מבלי שהיה שופך עליו בנדיבות דליים מהמעיין הנובע הרנירהבי המוכר: איזכורי שואה, גבורת עם ישראל לדורותיו, קמצוץ יידישקייט, וכמובן יבבות על חברות התעופה הטורקיות יימח-שמן, שטיסותיהן התכופות לנתב"ג בשליחותו של הצורר ארדואן ככל הנראה, הן הסיבה העיקרית לכך שאין לב יהודי, מפאתי בירובידג'אן עד היכלי בברלי הילס, שאינו נכמר מחמת חורבן הבית השלישי הזה, המתגלם במצבה הפיננסי של חברת התעופה של העם היהודי. 

ודוד מימון, כך נראה, בא לעבוד ולא לייצר זבל אורגני מודפס, מוקלד, מצולם או מוקלט. הוא מבין ששום קש וגבבה יחצ"ניים לא יצילו את אל על מעומק הבור בו היא נתונה, ורק עבודת נמלים סיזיפית יומיומית, שכל כולה ישיבות מרתוניות, הררי מסמכים וגיליונות אלקטרוניים אינסופיים, תצלח למשימה הזאת.

ולפי שעה, הסימנים המקדימים מעידים שעבור השכיב-מרע האל-עלי, מימון הוא הרופא הנכון במקום הנכון. מצד שני, יתכן שלאל על כבר לא נדרש איש רפואה, אלא מומחה לעריכת סיאנסים.

 

 

 

 

09/06/2014