מאת יוסי פישר

בשבוע שעבר פורסם באתר שמנכ״ל רשת קראון פלאזה רון יריב יעזוב את תפקידו לאחר חמש שנות עבודה ברשת. יריב הוא רק דוגמה אחת לחילופי גברי במלונאות הישראלית.

המלונאות בישראל נשלטת על ידי הרשתות המקומיות. התופעה של חילופי גברי והחלפת מנהלים תכופה ניכרת. למעט שתי רשתות בתי מלון (דן וישרוטל), בכל האחרות כמעט בלי יוצא מהכלל מעדיפים מנהלים "זולים" ממנהלים ותיקים בעלי ניסיון, שעולים בדרך כלל יותר כסף לבעלי המלונות.

אציין בקצרה מספר שמות של אנשי מקצוע בכירים מן השורה הראשונה שמצאו עצמם נדחפים לחפש עבודה בחו"ל, פשוט מכיוון שאפשרויות הקידום בארץ מוגבלות. חלקם הגדול מצליח מאוד בחו"ל.

דני רוג׳ר (מנכ״ל רשת מלונות לאונרדו באירופה)

מיקי שוגול (בעלים של רשת בתי מלון בגרמניה, צרפת)

משה זנד, לשעבר מנכ״ל הייאט ריג'נסי ירושלים (בעלים של מלונות בגרמניה)

איתן גולדמן (מנהל רשת מלונות בצ'כיה)

קלמנט חסיד (מנכ"ל הילטון במלטה)

אבנר און (מנכ"ל הילטון מטרופול בלונדון)

יגאל פורצקי, לשעבר מנכ"ל מלון רנסאנס ת"א (מנכ"ל JW Marriott בוקרשט)

עמי מירון, לשעבר מנכ״ל נובוטל ירושלים (מנכ״ל Marriott ירוואן ארמניה)

ליאור חיימוביץ' (מנהל מלון בבוקרשט)

ועוד רבים וטובים. קיימים גם מלונאים מעולים שפשוט מצאו את דרכם אל מחוץ למקצוע, עברו הסבות מקצועיות ועוסקים בתחומים אחרים.

אז בטח תשאלו, אם כולם או רובם מצליחים בחו"ל או במקצועות אחרים, מה הבעיה?

הבעיה נמצאת בכך שאנו מאבדים את ה-DNA המלונאי שלנו. רבים מהמלונאים הוותיקים והמנוסים עוזבים את הארץ ואילו הדור הצעיר, הפחות מנוסה אך לאו-דווקא פחות מוצלח, נכנס לנעלים גדולות ואפילו גדולות מאוד. מלונאות נמדדת לא רק במאפיינים הפיזיים של בתי המלון. השירות, חוויית השירות הינה מרכיב מרכזי בשהייה. להבדיל מטיסה במטוס שהפכה למשהו מאוד פונקציונאלי עם כניסת מהפכת הלואו-קוסט, במלונאות, האינטראקציה בין הלקוח לעובדי המלון היא קריטית. די לראות מה קרה עם חברה כמו TripAdvisor, שבתוך פחות מעשר שנים עברה בשווי השוק שלה רשתות בתי מלון ענקיות דוגמת IHG ואפילו מאפילה על אקספדיה.

הבעיה בישראל מורכבת משלושה גורמים עיקריים:

אי פיתוח מלונות חדשים - בסך הכל 3,700 חדרי מלון חדשים ב-14 שנה מאז שנת 2000.

אי כניסת רשתות ניהול בינלאומיות חדשות לישראל, הדורשות ממנהליהן סטנדרטים ניהוליים ברמה בינלאומית.

הרצון של בעלי המלונות "לחסוך" בשכר המנכ״לים הוותיקים ולקחת "מנהלי תפעול" שאוחזים בתואר מנכ"ל, אך במקרים רבים לא מחזיקים בסמכויות.

אז מהם הפתרונות? בנושא תוספת המלונות, הנושא הוא ברמת הממשלה שנכשלה לאורך עשרים שנה בתחום. נושא כניסת הרשתות הבינלאומיות קשור בקשר ישיר לאי הפיתוח של מלונות חדשים בארץ.

הנקודה השלישית היא נושא בעלי המלונות. פה פשוט צריכים לחזור לאחור ולראות מה היה בישראל לפני 20 שנה. אז, על מנת להפוך למנהל מלון, המנהל/ת הפוטנציאליים היו חייבים לעמוד במספר קריטריונים בסיסיים:

לימודי מינהל בתי מלון של מוסד מוסמך.
ניסיון ניהולי מינימלי בן מספר שנים במחלקות שונות של המלון.
ועדה מקצועית הבוחנת את הכישורים המקצועיים.

רק לאחר עמידה בתנאים אלו יקבל המועמד/ת תעודת הסמכה רשמית של המדינה לניהול מלון. אז נכון, הוסרה רגולציה ממשלתית שנראתה בזמנו מיותרת לחלוטין, אבל במקומה קיבלנו מצב בו חלק מהמנהלים המנהלים מלונות אינם מנוסים דיים. שוק פרוץ.

כשאנחנו מדברים על מלונות, מדובר בעסקים עתירי כוח אדם. מלונות מארחים מידי יום מאות ואלפי אורחים. עסק מורכב של הסעדה, אירועים, הפעלות, ספורט, בידור ולינה. ככל שבמערכת יש יותר חלקים הסיכוי לתקלות גובר, כפי שאמר פעם סטלין: "היכן שיש אנשים יש תקלות". ניהול מלונות הוא עסק מורכב ולכן הנסיון הוא מרכיב קריטי. לא כל מי שקיבל תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בהנדסת מערכות מידע מתאים לנהל מלון. לא כל בוגר הפקולטה למשפטים או ראיית חשבון מתאים לנהל רשת.

אז אולי כדאי שכולנו נחשוב על כך. במקרה הזה, הרגולציה רצויה נחוצה ונדרשת.

______________________________________________

* מומחה תיירות, בעלי חברת VISION HOSPITALITY & TRAVEL

04/05/2014