מאת יוסי פישר*

בשבוע שעבר נתבשרנו בעיתונות שמשרד התיירות מתנה את המשך קמפיין תיירות הפנים במלונות בהוזלת מחירים. זמן קצר לאחר מכן פורסם שוועדי העובדים הגדולים מאיימים שאם בתי המלון לא יורידו מחירים אזי הם יוחרמו.

אני מבקש לציין מראש שאני לא נוקט כל עמדה לכאן או לכאן אלא מסביר ומנתח את המצב על פי מיטב ראייתי הסובייקטיבית.

עובדה: בתי המלון בארץ יקרים. על כך אין ממש מחלוקת. סקרים בינלאומיים של חברות תיירות מובילות והן השוואות שהתקשורת עושה חדשות לבקרים מצבעים על עובדה זו. בסקר של משרד התיירות בנושא שביעות רצון בקרב התיירות הנכנסת במחצית הראשונה של שנת 2013 הסעיף שקיבל את הדירוג הנמוך ביותר 3.0 מתוך 5.0 התיירים הצביעו על חוסר שביעות רצון מהתמורה לכסף.

הציבור כועס מזה זמן, ובעת המחאה החברתית הגדולה לפני כשנתיים הוקמה על ידי שר התיירות הקודם וועדה לבחינת יוקר המוצר התיירותי או במילים פשוטות - מדוע המלונות כה יקרים. בתי המלון טוענים ובצדק מצידם, שעודף רגולציה, מיסים עקיפים וישירים גבוהים וכל מיני שירותים ייעודיים לישראל מייקרים את השהות במלונות. די להבין שכשרות והוצאות ביטחון על קבטי"ם במלונות הם תוספת הוצאות משמעותית.

אז יהיו כאלו שיאמרו - 'מי צריך כשרות' זוהי לא חובה. התשובה לכך היא פשוטה. רוב רובן של הקבוצות הישראליות והיהודיות - עיקר העבודה של המלונות לאורך כל השנה - דורשות תעודת כשרות. התיירות הזרה (הלא יהודית) בדגש על צליינים ואנשי עסקים - 53% מהמבקרים ברובם אינם ממש רוצים או צריכים כשרות במלונות, אך הם עדיין משלמים עבורה.

לעומת זאת קיים הצד של ההיצע של חדרי מלון חדשים שכמעט לא גדל. בשלוש עשרה שנה תוספת ארצית של 3,000 חדרי מלון כאשר כמות המבקרים בארץ עלתה מ-2 מיליון לערך בשנת 2000 ל-3.5 מיליון מבקרים בשנת 2013. גם כמות הלינות של תיירות הפנים במלונות עלתה באופן אבסולוטי בלמעלה מ-40% לעומת נתוני שנת 2000. כ-13.7 מיליון לינות בשנת 2013 לעומת כ-9 מליון לינות בשנת 2000.

אז החשבון פשוט: היצע קשיח שכמעט אינו עולה לעומת ביקושים גוברים מכתיבים מחיר גבוה - עניין פשוט של היצע וביקוש. אז מי אשם בזה שאין היצע גדול יותר? לא המלונאים. זהו חוסר מדיניות אסטרטגית של המדינה, ולא מהיום או מאתמול.

ההחזר על השקעה - תשואה על הון במלון עירוני בן 200 חדרים עומד על כ-4% בחישוב רב-שנתי לעומת 7-9% לשנה למלון דומה בעיר מרכזית באירופה. הבנקים לא ששים לתת הלוואות לבניית מלונות חדשים, ואילו המענקים שהמדינה נותנת מוגבלים. הליכי תכנון ובניה בישראל ארוכים פי כמה מהליכים דומים במדינות אירופה. לתכנן, לממן ולבנות מלון לוקח בישראל בממוצע כעשר שנים. בין כל אלו יש להוסיף שאנחנו לא חיים בסביבה הכי רגועה בעולם. מדי כמה שנים - ובתדירות גוברת, יש מבצע בלבנון, מבצע בעזה או על פי מקורות זרים - הפצצה בסוריה. כל אלו לא בדיוק מעודדים את היזמים להשקיע במלונאות.

לאורך תקופת האינתיפאדה השנייה מסוף שנת 2000 עד לשנת 2004 התפוסה במלונת עמדה על ממוצע שנתי של 40%. מלונות נסגרו ועובדים רבים פרשו מהענף. בעלי המלונות רוצים בראש ובראשונה להבטיח תשואה סבירה להון והדרך לכך היא להעלות מחירים כשהביקוש עולה, ובעת ביקוש יורד להוריד מחירים. עובדתית - בעשר השנים האחרונות עיסקאות המלונאות הגדולות היו 'החלפות-ידיים' בין בעלי מלונות שמכרו מלונות בהפסד לבעליהם החדשים.

בשורה התחתונה: בישראל כמעט תמיד עדיף להיות 'יד-שלישית' ולקנות מלונות ב-40 סנט לדולר שהושקע. אז בניהול נכון, ניתן בהחלט להרוויח כסף טוב.

מה כן אפשר לעשות?

הציבור צריך להשוות מחירים ולבחון חלופות. דירות נופש, יציאה לחופש בחו"ל, הצטרפות ל'דיל' של אחד הוועדים הגדולים דרך הבת דודה או הסבתא. ועדים דוגמת חברת חשמל, בזק, התאחדות עובדי המדינה, התעשייה האווירית ודומיהם במלונות.
משרד התיירות, ביחד עם משרד האוצר, חייבים להבין שללא תוספת משמעותית של חדרי מלון חדשים אנחנו 'תקועים' והציבור משלם על כך ביוקר.
המלונות מצידם צריכים להבין שבסופו של יום לציבור יש ברירה ובחירה. הסכם השמים הפתוחים עם אירופה יעבוד לא רק לכיוון התיירות הנכנסת, אלא גם יעודד ישראלים לצאת לחו"ל.

נופש בישראל אינו 'לוקסוס' אלא בריחה מסיר הלחץ היומיומי של תלאות היומיום במדינה לא פשוטה. ועד אז: הציבור ימשיך להתלונן על מחירי המלונות הגבוהים וימשיך לחפש את 'הדיל' באילת או בים המלח.

______________________________________________

* מומחה תיירות, בעלי חברת VISION HOSPITALITY & TRAVEL

02/02/2014