מאת אוריאל ישיב

הסכם התעופה החדש בין ארה"ב וישראל שנחתם בשבוע שעבר ושאמור לעבור תהליכי אשרור על ידי הממשלות אינו בבחינת חידוש גדול. הוא מחליף הסכם דומה מאוד שנחתם לפני מספר שנים ואשר גם הוא מבוסס על הסכם, כמעט בלעדי, שנחתם בין שתי המדינות כבר ב-1978.

החשיבות של ההסכם החדש היא בכך שהוא הושג לאחר שהסכם מקיף של שמיים חופשיים נחתם בין האיחוד האירופי לבין ארה"ב. בזכות ההסכם עם אירופה הוסרו סופית המגבלות על חברות אמריקאיות שירצו לטוס לישראל דרך אירופה ולהטיס נוסעים בין אירופה וישראל ובין אירופה וארצות שמעבר לישראל.

לכאורה כל הדברים הטובים הללו נפתחו גם עבור מובילים ישראלים, אבל רק לכאורה. כי כדי להוביל נוסעים בין אירופה לארה"ב דרושה בינתיים, עד לחתימת הסכם דומה עם האיחוד האירופי, הסכמת מדינות באירופה. רק באנגליה, בצרפת ובהולנד רשאי המוביל הנקוב הישראלי לקחת נוסעים, מטען ודואר - וגם זה בהגבלה של מספר טיסות בשבוע.

האפשרות לטוס לכל יעד בארה"ב נראית יפה מאוד על הנייר, אבל לא נראה תור של חברות ישראליות המעוניינות לנצל את האפשרויות החדשות. לישראייר ולארקיע אין ציוד מתאים, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין.

לעומת זאת, החשיפה של ההסכם החדש (שנוסחו המלא טרם הגיע לישראל) והסרה סופית של מגבלות שהיו עד כה, עשויות לעודד חברות תעופה אמריקאיות נוספות להפעיל טיסות סדירות מארה"ב לישראל, אם מיעדים חדשים שם ואם דרך אירופה, ובכך לגרום לאל על תחרות עזה עוד יותר. מה גם שבינתיים התגבשו שתי קבוצות של חברות טראנס אטלנטיות חזקות שבזכות סכמי קוד שייר וחלוקת הכנסות מציבות אתגר ענק בפני החברה הישראלית היחידה שטסה לארה"ב.

כך שעם כל האופוריה במשרד התחבורה, לא ברור אם ההסכם יועיל לתעופה האזרחית הישראלית. אולי לתיירות.

27/04/2010