29.03.2024
 
כריסטו וז′אן קלוד מלבישים נופים

 

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב
(לכניסה נא להקליק כאן)

 

ה-15 בפברואר 2005 היה יום חורף ניו יורקי קר ודווקא בו קבעתי עם חברים טיול בוקר בסנטרל פארק. הפארק הפופולארי, העצום והתמיד יפהפה, עמד אז עגמומי בשלכת, מעטה שלג לבן כיסה את השבילים והמדשאות וקיווינו שביום חורפי כזה נמצא בו רק כמה משוגעים, שלא מוותרים על קצת אוויר צח אפילו במזג אוויר גרוע (טוב, אתם הרי יודעים איך חושבים אצלנו - בקור, ברוח או בגשם - פשוט לא יוצאים מהבית). אבל הפעם דווקא המה המקום מטיילים רבים, שכמונו באו לחוות חוויה נדירה. האמנים כריסטו וזוגתו ז'אן קלוד, הציבו בו לאורך השבילים, למשך 15 יום, 7,500 (לא ספרנו...) שערי מתכת שכול אחד מהם התרומם לגובה של כארבעה וחצי מטרים, מחוזק לבסיס מתכת כבד, יריעות בד בצבע כרכומי כתום-צהוב תלויות עליהם כדגלים, מתנופפות ברוח העזה, ממסגרות את שבילי הפארק ויוצרות בו מראה חדש, מופלא, של נהר מתפתל, וגליו ענקיים וכתומים. כריסטו וז'אן קלוד הקדישו 20 מיליון דולר במימון עצמי ו-26 שנות חיזור אחר הרשויות של ניו יורק, כדי לאפשר את ביצוע הפרוייקט ולהפיח בו רוח חיים (את הרוח סיפקה אמא טבע).

כבר הרבה שנים אני עוקבת אחר עבודותיו של צמד האמנים, אבל לרוב הן מוקמות באיזה שהוא סוף עולם, ותמיד רק לימים ספורים ואני מסתפקת בתצלומים ובכתבות המופיעים בתקשורת. סנטרל פארק הייתה הזדמנות נהדרת לראות סוף סוף בעיניים עבודה שלהם והחוויה הייתה באמת יוצאת דופן. מישהו לקח את סנטרל פארק והפך אותו להזייה מעולם אחר.

כריסטו וולדימירוב יאוואצ'ף (Christo Vladimirov Yavacheff), אמן סביבתי, נולד בבגרובו (Bagrovo), בולגריה, ב- 13 ביוני 1935. ממש באותו יום, נולדה בקזבלנקה, מרוקו, תינוקת צרפתייה, ושמה ז'אן קלוד (Jeanne Claude). כריסטו היה לאמן והשניים נפגשו בפריז והתאהבו, כאשר נשכר לצייר פורטרט של אמה. הם התחילו לשתף פעולה בפרוייקטים הסביבתיים שלהם וב- 1964 עברו לארצות הברית, התאזרחו בה ויצרו תשתית פיננסית שאפשרה להם לממש את הפנטזיות שלהם. במשך 57 שנים הם יצרו עבודות שהגדירו מחדש מימדים, צפצפו על מוסכמות והתעלמו מהמילה "בלתי אפשרי". 47 רעיונות שלהם נתקלו בחומות לא עבירות של ביורוקרטיה ולא הגיעו מעולם לכדי ביצוע. 23 רעיונות אחרים זכו להתגשם, כשהם משתמשים בחומרים זולים, מצויים, שיכלו להרשות לעצמם, כמו בדים, יריעות פלסטיק, או חביות שמן ריקות. המימון היה כמעט תמיד כולו מכספם, כשהם מוכרים ציורים, תרשימים, תכניות ומודלים ארכיטקטוניים למימוש הפנטזיות, שכול עוד לא הוקמו, נשמעו מטורפות ובלתי ישימות. הם השתמשו בערים, רחובות, עמקים נידחים ומדבריות כאתרים למימוש הרעיונות. כך למשל עטפו את בניין הרייכסטאג בברלין, יצרו גדר באורך 40 ק"מ במחוזות סונומה ומרין בקליפורניה ומילאו את הסנטרל פארק בניו יורק באותם אלפי שערים מבד כתום, כשבעצם הם כאילו מוחקים את האתרים הישנים ובונים במקומם, לשבוע, שבועיים, משהו חדש לגמרי.

מה בעצם הרעיון מאחורי כול אלה? אז זהו, שאין רעיון. יש רק עבודות יפהפיות, שאף אחד לא צריך ושלא מביאות שום תועלת, ואבל יש ניסיון לשנות את יחס האדם לטבע, להוסיף עוד דרך למבט על העולם ועל נופים מוכרים ולפעמים, רק לפעמים, להסוות איזו שהיא מחשבה פוליטית, כלכלית או סביבתית. כך למשל, בשנת 1962, כמחאה על הקמת חומת ברלין, שלטעמם עלולה הייתה להרוס את כול מרקם החיים של העיר, חסמו השניים את רחוב ויסקונטי (בין הרחובות בונפרטה והסיין) בפריז בחומה צבעונית, גובהה ארבעה מטרים, עשויה מחביות שמן ריקות. המשטרה המקומית כמובן מיהרה להגיע וז'אן קלוד, שזו הייתה הפעם הראשונה ששיתפה פעולה עם כריסטו, הגנה על המחסום ממש בגופה והצליחה להחזיק מעמד 8 שעות טרם הסרתו. למרות ההתנגשות עם החוק ורטינות של נהגים שהרחוב נחסם בפניהם, הפריזאים אהבו את "מסך הברזל" הזה ואת המשמעות שלו. עבודה אחרת בפריז, הייתה פרוייקט עיטוף ה"פונט נף" ( Pont neuf), הגשר העתיק ביותר, היפה ביותר והאהוב ביותר בעיר, כשהכוונה הייתה לשנות אותו מאלמנט ארכיטקטוני לאלמנט היוצר השראה ואשליה מודרנית, ביזארית. עשר שנים תמימות של גיבוש, תכנון, "נדנוד" לרשויות ואיסוף אישורים מהם ולפעמים גם מהציבור, נדרשו לכריסטו וז'אן קלוד כדי להגשים בשנת 1985 את פרוייקט הגשר, שכמו כול העבודות שלהם זכה רק לכמה ימים של חיים.

בין העבודות שזכו להתעניינות עצומה ולהדים בכול העולם, נמצא עיטוף בניין הרייכסטאג בברלין, שגם להגשמתו נדרשו 20 שנה וכשבוצע סוף סוף ב- 1995, היה למעין סמל חדש לגרמניה המאוחדת, או הרציפים הצהובים, הצפים, על אגם באיטליה

לביצוע פרוייקט הקפת 11 איים ב-Biscayne Bay, פלורידה, בשנת 1980 נדרשו אמנם רק שלוש שנים של הכנה, אבל הצוות הענק כלל מדענים מומחים בביולוגיה ימית, ביונקים, בציפורים, כמו גם מהנדסים ימיים. האיים נוקו מפסולת מצטברת ורישיונות התקבלו משבע רשויות שונות! בסופו של דבר ולאחר החזרת האיים לקדמותם (מינוס הפסולת), התברר שחסר היה רישיון מגורם שמיני והצמד, שמימן את כול "החגיגה" כרגיל, נקנס ב- 70,000$... 11 האיים "הולבשו" במעין חצאיות פלסטיק ורודות, בוהקות, שהותאמו לקוי המתאר של האיים ויצרו הרמוניה מופלאה עם הצמחייה הטרופית של האיים הירוקים, הריקים מאדם והשתלבו באורות העיר מיאמי. ה"חצאיות" הוורודות נראו למרחקים ואלפים רבים צפו בהם מהיבשה, מהאוויר ומהים. הן נשארו במקום רק שבועיים, אבל עד היום הן נמצאות בזיכרון התרבותי של פלורידה, וכך, באוקטובר 2018 אמורה להיפתח במוזיאון פרז במיאמי תערוכה שתוקדש לאיים המוקפים, שתימשך עד פברואר 2019.

כאמור, העבודות חיות בשטח רק תקופות קצובות, קצרות, וכשהן מוסרות, מחזירים כריסטו וז'אן קלוד את המקום לקדמותו, כאלו לא התרחש בו דבר. אני מתפעלת תמיד מהכוח הזה של הצמד, ליצור פעם אחר פעם משהו, בידיעה מראש שייעלם. העבודות אכן מוסרות ונעלמות, אבל לא לגמרי. הן ממשיכות לחיות במוזיאונים, בספרים, בתרשימים, בציורים ובקולאג'ים. הרבה שנים, כול הקרדיט עליהן ניתן לכריסטו בעצמו, עד שב- 1994 שונה בדיעבד ל"כריסטו וז'אן קלוד", ונמשך כך עד היום, גם אחרי מותה של ז'אן קלוד ב- 2009.

כשאני מספרת על העבודות של הצמד, אני חושבת על המחשבה, קבלת האישורים מהשלטונות הרלוונטים, התיכנון עם אנשי מקצוע, המימון, קניית החומרים, ועדיין לא הזכרתי את העבודה הפיזית העצומה הכרוכה בהן. כך למשל, לא פחות מ- 17,000 שעות עבודה של 100 עובדים ו- 11 מתנדבים היו דרושות לביצוע עיטוף מונומנטלי של שניים וחצי קילומטרים של חוף וצוקים בגובה 26 מטרים, בחוף "ליטל ביי" (Little Bay) בסידני אוסטרליה! וזה כשהכול מצליח. ב- 1971/2 תלה הצמד בעמק ציורי סמוך לעיירה "רייפל" בהרי הרוקי'ס שבקולורדו, את "מסך העמק" (Valley Curtain), כשהם משתמשים ב- 14,000 מ' בד, 4 כבלי פלדה, 200 טון מלט ו - 400,000$, ואז, בניסיון ראשון של התלייה, קרעו הרוחות והסלעים את הבד לגזרים והיה צורך להזמין מסך חדש. הניסיון השני דווקא הצליח. המסך ניתלה, אבל...28 שעות לאחר מכן, פרצה סערה גדולה, שהרסה גם אותו...למרות הכול, נחשב גם פרוייקט זה כמוצלח, שכן הונצח בסרט דוקומנטרי החי וקיים עד היום ומעשיר את הקופה בדולרים נוספים, לטובת פרוייקטים חדשים...

תארו לכם איזו התרגשות נפלה עלינו, כשלפני שבועות מעטים, תוך כדי תכנון ביקור משפחתי בלונדון, נודע לנו שב- 18 ביולי הסתיימה הקמתו של "כריסטו" חדש, הפעם בלונדון, בהייד פארק, בלב אגמון סרפנטיין ( Serpentine) הקטן, המתפתל והמקסים. נו, אמרנו לעצמנו, הייד פארק הרי סובל כול ימיו מהתרחשויות מוזרות. לא רק פינת הנאומים שכולם מכירים ובהם שוטחים אנשים המתפוצצים מרעיונות את טיעוניהם בנושאי פוליטיקה, כלכלה, חברה , וגם מצב הדבורים בעולם, אלא גם תפילות בודהיסטיות, התעמלות של קשישים סינים, אז הנה, כריסטו מוסיף עוד משהו המוציא קריאות "וואו" נלהבות מפי הצופים בו משפת האגם, ממעט השחיינים שבמים ומהחותרים באגם בסירות קטנות (וגם מהברבורים המקרקרים השוחים סביבו). ה"משהו" הזה הוא טרפז ססגוני, הבנוי בלב האגם מ- 7,506 חביות שמן ריקות, שנצבעו במיוחד בצבעים אדום-לבן-כחול ועוד גוונים שונים של אדום. 40 מטרים אורך ו-30 מטרים רוחב מוצבות על פלטפורמה שמחוזקת בעזרתם 6 עוגנים, כש- 20 המטרים גובה שלו מתרוממים מעל צמרות העצים ומגמדים את כול הנמצא לידו.

אז טיילנו בפארק והתרגשנו למראה הטראפז, המכונה "המסטבה של לונדון". המסטבות במצרים העתיקה היו קברים מרובעים עם גגות שטוחים, עשויים מלבני בוץ מנהר הנילוס. באלה נקברו פקידים רמי דרג, ואילו המלכים נקברו, כידוע, בפירמידות. למה נבחר שם ערבי (מסטבה בערבית היא "ספסל נמוך")? אולי מפני שהיצירה הזאת היא כנראה רק דוגמית לפסל שיוקם בעתיד באבו דאבי, ויהיה גדול פי שמונה!!! ישבנו על שפת האגם, מלקקים גביעי גלידה (לא כול כך טעימה כמו זו שבפריג'ידר שלנו בבית) ומסמנים "וי" על "כריסטו" השני שלנו.

 

 

 

28/08/2018