במסוק מעל מנהטן

מאת אוריאל ישיב

נחתנו. מצידי הייתי יכול להמשיך ולרחף מעל מנהטן עוד שעה, שעתיים ואפילו לחזור על אותו מסלול. עשרים הדקות של טיסתנו, ביום סתיו בהיר להפליא, עם רוח קלה אך עם ראות מדהימה, חלפו להם, לצערי, מהר מדי, כמו המראות שראינו מגובה של כקילומטר. עוד לא הספקנו לקלוט, לעכל את מה שראינו בטווח ראייה אחד והנה אנו כבר בקטע אחר. מתאמצים לזהות את הבניינים, את הרחובות ואת האתרים הידועים. ונרגשים מכל זיהוי.

המסוק של זיפ אוויאיישן המריא ממנחת מסוקים שעל גדת נהר ההדסון מול ניו ג'רזי ומייד, בטיסה דרומה, השתרעה מנהטן לשמאלנו. בקו הרקיע הידוע כל כך חסרו שני מגדלי התאומים, אבל נתגלו ה"גרנד זירו" שהוא כעת אתר הבנייה הענק של מגדלי הסחר העולמי החדשים, בניינים מרהיבים אחרים, גשרים ומעגנים, דרכים מהירות, באטרי פארק הגדול יותר והירוק יותר מכפי שניתן להעריך מהקרקע. קצה מנהטן נראה מצחיק בהיותו קטן ומחודד בהשוואה ל"גוף" המלא - מרכז האי. עוד דקה ואנחנו מתקרבים לסמל של העיר ושל ארה"ב – פסל החירות הניצב על אי קטן בנהר. סיבוב ועוד סיבוב מסביב לפסל הענק שהולך ומתגמד מהגובה. צופים במעבורות השטות, מעלות קצף גלים, מורידות את עשרות המבקרים הנעים לעבר הפסל ובולעות לתוכן את אלה החוזרים למעגן במנהטן. חבל, חשבתי לעצמי, שאסור לטוס קרוב יותר לפסל ו"להציץ" ממש בעיני הגברת המפורסמת בת ה-125 שנה.

סיבוב מעל אליס איילנד, אי מלאכותי בשפך נהר ההדסון ששימש כמתקן מרכזי של מחלקת ההגירה ודרכו עברו מיליוני המהגרים לארה"ב, מגלה מראה פסטורלי ומסתיר את הזיכרונות הקשים ואת התקוות הכמוסות של המהגרים מהעולם הישן. לא רחוק ממנו נמצא גם אי המושל (גוורנר איילנד) הנראה לנו מלמעלה כפארק נטוש. אך הטייס, שכל הדרך התמיד בהסברים, סיפר לנו שבסופי שבוע הוא הופך למקום שוקק חיים. קשה לדמיין זאת כעת. הטיסה חזרה לעבר מנהטן, האי הצר בדרומו והולך ומתרחב ככל שנעים צפונה. מצד שמאל נשקף נהר ההדסון ומצד ימין האיסט ריוור והאוקיינוס. מראה נדיר שלעתים זוכים לראותו בעת נחיתה בטיסה לניו יורק, והבוקר הוא נשקף לנו בכל הדרו.

ההתרגשות מגיעה עכשיו לשיאה. טסים מעל העיר. ממש במרכז, מעל השדרות המפורסמות. השלישית, לקסינגטון, החמישית, שדרת ברודווי המתעקלת. וכמובן שוב הבניינים הענקיים. אלא שהפעם אנחנו הגבוהים וגורדי השחקים הם הקטנים. כעת מתחיל משחק הזיהוי (לפני שהטייס עצמו מפרט). כן, זה בניין קרייזלר, הנה אמפייר סטייט, הנה בניין סיטי קורפ, וכמובן שזה בניין האו"ם, ומה זה הבניין שנראה כאילו מצופה בנחושת? האנשים והמכוניות, מה מכוניות, כמעט אך ורק מוניות צהובות - כל כך קטנים ומצחיקים. הכל נראה קטן ונגיש, אבל מי כמונו, התיירים, יודע אילו מרחקים אפשר לגמוע בעיר הזו.

ממשיכים צפונה. והנה מגיח הסנטראל פארק. רק מהגובה אפשר להעריך את גודלו ואת מה שבו: המון עצים, משטחי דשא עצומים, שבילים, מגרשי משחקים, אגם ובריכות, מתקני ספורט. בטח החמצנו משהו. וכרגיל בניו יורק נראו גם אנשים שעסקו בג'וגינג, ברכיבה על אופניים ואפילו משחקים בכדורסל.

לא החמצנו את מלון פלאזה המפורסם וגם ראינו את הכרכרות המחכות לתיירים שיבקשו סיבוב, את המוזיאונים הענקיים מימין ולינקולן סנטר משמאל. והנה הארלם. השכונה הידועה שהפכה בשנים האחרונות מקום עלייה לרגל של המחפשים מוסיקה, פולקלור ואווירה.

איזור הברונקס היה הגבול הצפוני של הטיסה ומשם, בפניה שמאלה, חלפנו מעל ניו ג'רזי הירוקה, עם בתים נמוכי קומה רבים, מעגני אניות ויאכטות וסירות מהירות החוצות הלוך ושוב את נהר ההדסון.

עוד פנייה שמאלה ובנחיתה רכה חזרנו אל המנחת. חבל. אפשר עוד סיבוב?

*הכותב היה אורח חברת זיפ אוויאיישן