יפן, זה לא מה שחשבנו
מאת אתי ישיב
בחושך של חמש לפנות בוקר, בקור מקפיא, הוביל אותנו ג'ואה אל אולם הטכסים הראשי של המנזר. לקול הדהוד תוף ענק ולאורן של נברשות זהב מסמאות עיניים התכנסו באולם הענק, בשקט מוחלט, חמישה עשר נזירים גלוחי ראש, צעירים ומבוגרים, עטופים גלימות קימונו שחורות כשלוותיקי המנזר תוספת של צעיפי זהב. הם פרשו לרגליהם שטיחוני משי קטנים והתיישבו על ברכיהם בשורות ישרות, לפי היררכיה קבועה, מול המזבח הגבוה שעליו ניצבים פסלי בודהה, תופים, פרחים וקערות מזון. במשך שעה תמימה נשאו הנזירים תפילות בסנסקריט, בעל פה ומתוך ספרים לשלום המנזר, לאמת המוענקת לו, לכבוד מייסד המנזר ותלמידיו וגם למה שהוא מעין אלוהים (שהרי אין ממש אלוהים בדרך הבודהיסטית) כשהם קמים על רגליהם, קדים קידות, גולשים שוב לישיבה על עקביהם, פותחים את הספרים כמו אקורדיונים, סוגרים אותם ושוב פותחים. פרחי נזירים בתנועות מחול מסוגננות וקבועות מכניסים ומוציאים כלי קודש נוספים וכל הזמן הזה ממשיך הנזיר המתופף ללוות את הטכס עם תופיו, כשכל הלמות תוף נשזרת בתוך הטכס הנמשך והולך.
הגענו למנזר סוז'יז'י ערב קודם, לאחר יום נסיעה (בצד שמאל של הדרך) במכונית טויוטה שכורה (ותודה מיוחדת לג'י-פי-אס ביפנית), בכבישים צרים בין כפרי דייגים זעירים שבתיהם הצפופים בנויים עץ וגגותיהם הנטויים שחורי רעפים, לאורך מפרצונים מסולעים, צוקים מופלאים המשתפלים אל המים, חופים חוליים ולשונות מים של ים יפן, חורשות במבוקים, ואכרים חורשים בשדות האורז הרחבים המלווים אותנו, ובאופק הרים מכוסים יערות עצי מחט.
יפן. כל הסיפורים שקראנו ושמענו לא הכינו אותנו לארץ האחרת הזו העשוייה מחומרים של אגדות. שעד המאה ה-19 הייתה סגורה לעולם וכשסוף סוף נפתחה לו, הפכה להיות האגדה המודרנית האולטימטיבית, תוך שהיא משמרת מסורות ומנהגים עתיקים. הם גם לא הכינו אותנו לעם המדהים הזה, שעד כה הכרנו כאנשי עסקים קשוחים, או כתיירים באתרי התיירות בעולם, בולטים בבגדיהם חסרי הטעם והמצחיקים, ולא ידענו שמתחת למעטה של משמעת הם מתחשבים בזולת, שמחים לעזור, חולי נקיון ובעצם מתביישים באי ידיעת השפה האנגלית הנחשבת אצלם לחומה המפרידה בינם לבין העולם המערבי.
יפן. 128 מיליון תושבים החיים בצפיפות רבה בשרשרת ארוכה (3,000 ק"מ!) וצרה של ארבעה איים גדולים ועוד 3,900 איים קטנים, הרריים, עם 40 הרי געש פעילים וכ-1,000 רעידות אדמה בשנה, המיושבים כמעט רק בחופיהם השטוחים. 75 אחוזים מהם גרים בערים ורק 25 אחוזים - בכפרים. הערים מתרחבות והולכות, עיר נוגעת בעיר והארץ נראית כמו ארץ של עיר אחת ענקית. גם הבתים נראים כמו גיבוב של בית על בית והפלא הגדול הוא, הגנים הזעירים והנפלאים שיש בכל זאת לבתים רבים. וכן - יש יפן ויש טוקיו, שהיא אופרה בהחלט אחרת ועל כך עוד ייכתב.
המנזר היפהפה סוז'יז'י, הנמצא בלב העיירה מונזן שבחבל נוטו, נוסד לפני 700 שנה כראש פלג סוטו של הזן בודהיזם. כמו כל המיבנים ביפן, גם סוג'יג'י סבל משתי הרעות החולות של הארץ - שריפות ורעידות אדמה. מרעידת האדמה האחרונה שאירעה רק לפני ארבע שנים וגרמה הרס רב במיבנים, הוא מתחיל רק עכשיו להתאושש, כשעבודות השיקום מתקדמות במרץ. כיום נמצא המנזר הראשי של הפלג ביוקוהאמה ובמנזר העתיק, על מיבניו המפוארים, חיים רק כעשרים נזירים.
על שלומנו במנזר הופקד ג'ואה, נזיר דובר אנגלית (בערך. בגרמנית לעומת זאת הוא שולט היטב לאחר שלמד פילוסופיה בעיר פרייבורג שבגרמניה), והוא שגילה לנו מעט מסודות המקום. בחדר שהוקצה לנו היו רק שולחן קטן נמוך, ספסל צר, גומחה ובה פסל בודהה, כריות לישיבה ותנור נפט מעשן לחימום. הקירות והדלתות עשויים מחיצות נעות ולפני כל אירוע הסיט ג'ואה את מחיצת הכניסה, הכניס את ראשו אל התא וזימן אותנו להרפתקה הבאה. הביקור שלנו התקדם בקצב צבאי למופת. הגענו בשעה ארבע. חלצנו את נעלינו ומכאן ואילך החלפנו אנפילאות לפי המקום והטכס. בשעה חמש הייתה לנו טבילת האש הראשונה באולם הטכסים הקטן והמהודר, כשהשתתפנו (אנפילאות בצד) בתפילת הערב, בה התפללו הנזירים לשלום דרי המנזר ולשלום השכנים וכל אנשי העיירה. בשעה שש הגיש לנו ג'ואה על השולחן הקטן בתאנו את ארוחת הערב הצמחונית המיוחדת של המטבח הבודהיסטי (Shojin-ryori) שכללה מרק, אורז ומנות טעימה של ירקות שאת רובם לא זיהינו, כשהם מבושלים או מוחמצים. בשבע פינו לנו הנזירים את חדר האמבטיה היחיד של המנזר למשך 30 דקות בדיוק ובשמונה הוביל אותנו שוב ג'ואה במבוכי המנזר לחוות מדיטציה בישיבה (החלפת אנפילאות) בחברת שישה נזירים נוספים. למפונקים מישראל (אנחנו) הוכנו שני כסאות נמוכים ואילו הוא וחבריו ישבו על כרים ושכחו מאתנו ומהעולם למשך עשרים הדקות הבאות. כמעט בריצה (איזה קור!) חזרנו אל התא, שבינתיים נפרשו בו על הרצפה מחצלות השינה. אגב, תודות לשיפוצים הנערכים במנזר, בתי השימוש חדישים לחלוטין, וכמו ביפן - מושב האסלה מחומם ולחצנים אלקטרוניים מזרימים קילוחי מים היישר לאן שצריך. ברור שנעלי בית מיוחדים מחכים בחדר השירותים, שהרי לא יעלה על הדעת להיכנס אליו בנעלי הבית האחרים. ראו הוזהרתם - היפנים מזהים את נעלי הבית הללו וחלילה להיתפס בתוכם במקום אחר מלבד חדר השירותים. עברנו גם את טכס תפילת הבוקר ובשעה שש הוגשה לנו ארוחת הבוקר, גם היא על בסיס מרק ואורז עליו מפזרים שומשום, דגנים ואצות ובתוספת תה ירוק. בשבע הודינו על הארוח, החלפנו מתנות קטנות (גלויה מהארץ עם דברי תודה והערכה מצדנו, מקלות אכילה מצדם), נעלנו את נעלינו שנזנחו מאתמול אי שם בכניסה, ומבט אחרון באולמות המפוארים ובגנים הנפלאים הוציא אותנו משערו המפואר של המנזר היישר אל העולם החיצון, אל מכונית הטויוטה השכורה שלנו.
מקדשים, מנזרים וגיישות
חלומו של כל מבקר ביפן היא העיר קיוטו, הבירה העתיקה (אמנם השנייה אחרי שכנתה הקדומה נארה) הגדושה עד היום בכ-1,600 מקדשים בודהיסטים ועוד כ-400 מקומות פולחן של דת השינטו, כולם אתרי התרבות המסורתית של הארץ והבמה עליה התרחשו רבים מהאירועים ההיסטוריים שעיצבו את פני יפן. אפילו במלחמת העולם השנייה, כאשר המטוסים האמריקאים הפציצו את הארץ והרסו בה ערים שלמות, את קיוטו, ערש התרבות היפנית, החליטו להשאיר ללא כל פגע. החלטנו להתחיל את טיולנו ביפן בעיר המופלאה הזו. בדמיוני ראיתי את עצמי בעיר כפרית שלווה, טובלת בירק, נזירים בגלימותיהם חולפים ברחובות ממקדש אל מנזר ונשים בקימונות טופפות בעדינות בין הבתים. הגענו לקיוטו בלילה - ואיזו אכזבה! עיר מודרנית, בתי קומות, אורות ניאון מרצדים,אוטובוסים, רשתות של מסעדות מהירות, סופרמרקטים, חנויות מותגים, פרסומות. ואז הגיע הבוקר שאחרי והעיר שמשנת 794 לספירה הייתה בירתם של קיסרי יפן עד שבשנת 1868 איבדה את בכורתה לטובת טוקיו (שפירוש שמה הוא "קיוטו שבמזרח"), התחילה לגלות לנו את סודותיה המסתתרים בתוך הקליידוסקופ המודרני. כמו ממגילה נפרשת, הם הגיחו אלינו לאט לאט, חבויים בלב גני מים וסלע מרהיבים, מאחורי שערים מזמינים, בארמונות מדהימים של שוגונים מתים המוקפים חומות מגן ותעלות מים רחבות, במוזיאונים מרתקים המציגים מתרבות מסורתית,דרך אמנות מודרנית ועד אוספים נהדרים של אנימציה יפנית, במקדשים מיתולוגיים, ברחובות קטנים בהם מסתובבות לפנות ערב גיישות ב"בגדי עבודתן" המפוארים ובאיפורן המיוחד בדרכן לפגישות או למופעים במסעדות ובבתי קפה אקסקלוסיביים, בשווקים תוססים שמבחר המאכלים בהם עולה על כל דמיון, לאורך הנהר, במרכז העיר ובפאתיה - למרגלות ההרים המקיפים אותה מצפון, ממערב וממזרח.
כמו חולמים הסתובבנו בעיר-מוזיאון הזאת, נרגשים למראה עץ הדובדבן הראשון הפורח עם שפעת פרחי האביב הוורודים שלו, למראה התיירים היפנים, שלכבוד ביקורם בעיר ההיסטורית התקשטו בבגדי קימונו חגיגיים והם מקיפים את העץ בהשתאות כאילו היה הדובדבן הפורח הראשון שראו בחייהם; מגלים ש"קאנון" הוא בעצם שמה של אלת הרחמים שנלקח בהשאלה עבור חברת המצלמות הידועה ובמקדש אחד שלה מצטופפות אלף אלות קאנון באולם אחד, וגם ששמו של אל המוסיקה המחזיק בתוף והניצב באותו אולם הוא כינרה (Kinnara) ונזכרים בכנרת ובכינור; שכך סתם, באמצע מדרחוב קניות יושב לו מקדש קטן המושך לא פחות מבקרים מהחנויות סביבו; תמהים למראה פסלי אבן זעירים של Jizo, הישות הבודהיסטית האחראית על הנוסעים בדרכים ועל נשמותיהם של תינוקות מתים, שהוריהם של אלו עורכים לכבודם טכס בו קושרים בין היתר סינר לצווארו של ז'יזו; מדלגים עם המטריה מאבן לאבן בגשם סוחף, בתוך אגם קטן בלב גן בוטאני נפלא רק משום שיום קודם לכן שמענו את העצה "ללכת בעיניים עצומות מאבן אחת לשנייה ולחשוב על האדם האהוב וכך להשיג אותו"; מגלים כמה ידידותיים הם היפנים וכמה הם מוכנים לצאת מדרכם כדי לעזור לזר, וגם שמנעמי החיים המודרניים הם תוספת כלל לא רעה אפילו כשנמצאים באמצע גילוי העבר וכמה נוח שבכל פינה בעיר ניצב אוטומט משקאות שבדולר ועשרים סנט אפשר לרכוש בו אחד ממבחר משקאות כולל קפה חם בחלב.
אילו היינו תרמילאים היינו בוודאי תוקעים יתד בקיוטו ולא עוזבים אותה ימים רבים. כיוון שלא, השתמשנו בשירות המשלוחים המופלא הפועל בכל רחבי יפן, ושלחנו את המזוודות שלנו היישר מבית המלון בו התגוררנו בקיוטו אל המלון ביעד הבא שלנו, שם הן אמורות לחכות לבואנו. וכך, עם תיק קל בלבד יצאנו אל תחנת הרכבת של קיוטו, שהיא עצמה יצירה מונומנטלית בת 15 קומות של פלדה וזכוכית, בעלת קווים דרמטיים, חללים נרחבים, אטריום ענק, קומת תצפית על העיר שהגענו אליה רוכבים על גבי מדרגות נעות ומטפסים בגרמי מדרגות מפוארים ומבהיקים שעובדי נקיון בכפפות עמלים כל היום על צחצוחם, חנויות כלבו ואזורי מסעדות, מה לומר - מקדש עכשווי עבור הדור הנמצא תמיד על גלגלים, בעיר המקדשים העתיקים.
טיל לבן שלוח
זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם הרכבות היפניות ועד סוף הטיול לא חדלנו להתפעל מהדייקנות (עזבו אותי משווייץ) של הטיל הלבן השלוח הזה המגיח אל התחנה ותוך דקה מוריד את הנוסעים היורדים, מעלה את המצטרפים, שועט שוב לדרכו והיה כלא היה, ולקנא ביופי, בניקיון, בסדר, בנימוס של הנוסעים ובהתחשבות בזולת.
בימים הבאים של טיולנו השתמשנו בכל אמצעי התחבורה האפשריים. רכבות מהירות, רכבות מקומיות ורכבות תחתיות בערים, אוטובוסים, מעבורות בין האיים, מוניות, רכב שכור, רכבלים וספינות שעשועים על אגמים. ככל שחלפו הימים, המתח והחששות פגו, ההנאה גברה והחוויות הלכו והצטברו כשכל יום מביא עמו את ההפתעות שלו.
קחו למשל את הימג'י (Himeji). עיר קטנה (רק חצי מיליון תושבים חיים בה) וידידותית, בין אוסקה ואוקיאמה, שבמרחק רבע שעה של הליכה נינוחה מתחנת הרכבת שלה, על ראש גבעה רמה, שוכנת, אצילית וגאה כמו אנפה לבנה, מוקפת גנים, חומות ותעלת מים, טירה עתיקה שתחילתה עוד במאה ה-14. הטירה, ששימשה ביתם של 48 שליטים בזה אחר זה, היא אחת הטירות הבודדות ביפן ששרדו בשלמות ולא נפגעו מפגעי טבע, מלחמות אזרחים או הפצצות וכשמטפסים חמש קומות בסולמות העץ אל המגדל המרכזי שלה, או מטיילים בגנים המרהיבים וצופים אל הנוף שמסביב, אפשר ממש לחוש את כנפי ההיסטוריה הנעים בו.
פגישה עם מדאם בטרפליי
או הריוקאן (Ryokan - מלון יפני מסורתי) שבילינו בו לילה ברובע העתיק, השמור, של העיירה הציורית קוראשיקי (Kurashiki), שתעלת מים עוברת בו וקרפיונים שמנים שוחים בה, גדולים מדי עבור העגור הבודד הניצב על שפתה, גשרון אבן מהאגדות חוצה אותה, שלוש סירות זעירות משייטות בה כמו גונדולות בוונציה ולאורכה נטועים כמה עצי ערבה ומיבני מחסנים על גגותיהם שחורי הרעפים ששימשו פעם את סוחרי האורז של העיר והיום הם מאכלסים חנויות בוטיק חמודות, מסעדות קטנות ואוסף מדהים של מוזיאונים. הראשון והחשוב בהם, שהכניסה אליו (כמה מוזר בתוך הנוף המסורתי-יפני שמסביב) מקושטת בעמודים ניאו קלאסיים, מכיל אוספים יפנים, סינים ואירופים שהתחיל לבנות סוחר הטכסטיל אוהרה קייסבורו עוד בשנת 1920 ובאגף חדש שלו נמצא אוסף נפלא של אמנות עכשווית. בשלב הזה עוד חשבנו שלראות את רודן, פיקאסו, מונה, מטיס, אל גרקו או טולוז לוטרק בעיירה יפנית שמעולם לא שמענו את שמה זה קצת מוגזם, אבל עוד נשנה את טעמנו.
הגענו אל הריוקאן שלנו, הניצב גם הוא ליד התעלה והוא קומפלקס הכולל את ביתו של אחד מסוחרי העיירה ואת מחסן האורז שלו, ונכנסנו אל תוך חלום. את פנינו קיבלה מנהלת המלון שמיד זכתה אצלי בגלל יופייה ואצילותה בכינוי "מדאם בטרפליי" ולידה עוזרותיה, לבושות כולן קימונות מסורתיים, קדות קידות עמוקות ומוליכות אותנו אל החדרים הפנימיים, דרך מחיצות, פינות ישיבה וחפצי חן מקסימים. שיחת היכרות נעימה ליד הגן המסורתי, תקרובת של תה ירוק סמיך וכוסיות סאקה וכבר אנחנו מוזמנים לחלוץ נעליים ולהיכנס לחדרנו. מה חדרנו? דירתנו! סוויטה מדהימה בת שלושה חדרים, גן זעיר ובו דקל אחד וכמה סלעים קטנים ושירותים חדישים, ובאיזו שעה אנחנו מבקשים לסעוד את ארוחת הערב שלנו שתוגש בדירתנו ובאיזו שעה נעדיף לרחוץ את גופנו בחדר הרחצה המיוחד של המלון? המומים קבענו לוח זמנים ויצאנו לשוטט ברובע הציורי, כשאנחנו מקפידים לחזור בזמן אל האמבט המחכה לנו ואל ארוחת הערב שהתחילה בשעה שמונה בדיוק והסתיימה שעתיים וחצי מאוחר יותר, כשאנחנו ישובים כל הזמן הזה על כריות ליד שולחן מרובע שכל גובהו 30 סנטימטרים והמגישה מגיעה מהמטבח, חולצת נעליים בכניסה, מודיעה לנו בכחכוחי גרון על בואה, מניחה עוד ועוד מנות, מחייכת, יוצאת, נועלת את נעליה ונעלמת עד המנה הבאה. סעודה לכבוד פסטיבל פריחת האפרסק היה רשום בתפריט שקיבלנו. מה אכלנו איני זוכרת, אבל אני יודעת שפינוק כזה וטעמים כאלו קיימים רק בחלומות.