21.10.2018
 
טעימה קטנה מפורטוגל

 

טעימה קטנה מפורטוגל

מאת מקסים ריידר 

 

ליסבון: בין ישן לחדש

אי אפשר להכיר את בירת פורטוגל בסיור של יום אחד. אבל יום אחד מספיק כדי לטייל בכמה האתרים הבולטים של ליסבון ולגלות שזוהי עיר נעימה מאוד המציעה לתייר מגוון רב של חוויות. הפורטוגלים כבשו את העיר, הניצבת על שבע גבעות, מידי המוסלמים - המורים, כפי שהם נקראו בספרדית - בשנת 1147. אבל ההיסטוריה שלה ארוכה ומוקדמת הרבה יותר, עוד מימי הפיניקים ואחר כך הרומאים. מבט פנורמי נפלא של העיר ושל הנהר נגלה ממצודת סאן ג'ורג'ה. על מדרון הגבעה, תחת חומות המצודה, רובץ לו אלפאמה, הרובע העתיק ביותר בליסבון, שברחובותיו הציוריים, הצרים והמתפתלים נדמה הזמן עצר מלכת.

ליסבון שרדה מספר רעידות אדמה. האחרונה שבהן, ב-1755, מחקה כמעט לחלוטין את חלקה המרכזי של העיר, הבאיקסה. הרובע נבנה מחדש, בתכנון מהפכני לפי אותם זמנים - רחובות ישרים ורחבים החותכים זה את זה בזווית ישרה. היום זהו רובע הפאר של העיר.

בחלק הדרומי של ליסבון נמצא הפרבר בלם, הקרוי כך על שמה של בית לחם. במאה ה-16, בעידן התגליות הגיאוגרפיות הגדולות, הפליגו מכאן ציים לכל רחבי תבל. על הכניסה לעיר הגנה המצודה האלגנטית טורו דה בלם. לאורך החוף שלרגלי המצודה נמצאת כיום מדשאה ירוקה, עליה אפשר לטייל או סתם לרבוץ על הדשא.

עוד יצירת פאר ארכיטקטונית של אותה התקופה היא מנזר ג'רום הקדוש (בפורטגלית זה נשמע כך: מונסטיירו דוס ז'ירונימוש), שם קבורים המשורר קמואש, המכונה "שקספיר הפורטוגלי", ויורד הים הדגול ואסקו דה גאמה. 

ליסבון מציעה, כאמור, שפע של בילויים נעימים. רציפי הנמל הישנים הפכו לאיזור הבילוי, עם אינספור מועדונים ומסעדות. המלצה חמה מגיעה למסעדה טרטוילה דו טייו - ולא מפני שהיא בהכרח הטובה ביותר אלא פשוט מפני שבה אכלנו ונהנינו, ואנחנו יכולים להעיד על איכותה הגבוהה.

ב-1998 אירחה ליסבון את התערוכה הבינ"ל אקספו, בפארק דוס נאסואס, מרכז ירידים שנבנה במיוחד לרגל התערוכה. בהשוואה לרובע אלפאמה, הפארק נראה כאילו על פני כוכב אחר. זהו מקום מצוין לבילוי משפחתי. כאן פועל האוקיינאריום הגדול באירופה, לכאן מגיע הגשר התלוי הסופר מודרני הקרוי על שמו של ואסקו דה גאמה שאורכו  17.2 ק"מ, ואחת האטרקציות כאן היא  רכבל של שני ק"מ שבאמצעותו עולים למגדל ואסקו דה גאמה המתנוסס לגובה 140 מטרים. אפשר לאכול במסעדה אקווה א-סאל ולעשות קניות במרכז המסחרי. כן, גם הוא נקרא דה גאמה.

ובכל זאת, עיקר קסמה של ליסבון טמון בעתיקותה. אי אפשר לבקר בליסבון ולא לשמוע את הפאדו, הרומנסה הפורטוגלית. השם מקורו במילה הלטינית פאטום  ("גורל"). כל שיר הוא סיפור קטן על אהבה או על החיים בכלל. במחוזות מסויימים בפורטוגל שרים את הפאדו גם גברים וגם נשים. במחוזות אחרים, למשל בעיר האוניברסיטאית קואימברה - רק גברים, ואבוי לאישה שתרים קולה על מסורת זו.

בליסבון יש כמה מועדוני פאדו. זה שביקרנו בו נקרא בדיוק כך - מועדון הפאדו (www.clube-de-fado.com), הנמצא ברובע אלפאמה ההיסטורי. המועדון הוא למעשה מסעדה שבה משמיעים בערב את הפאדו. הנגנים פורטים על גיטרות והסולנים מתחלפים. כדאי לדעת שהטובים ביותר עולים להופיע מאוחר בלילה או אפילו לפנות בוקר. המקום שייך למוסיקאי נפלא בעל פנים ביישניות בשם מריו פאצ'קו.

טרם אמרנו מילה על אתרים יהודיים בליסבון. אז הנה: בשבת השכם בבוקר ביקרנו בבית הכנסת שערי תקווה. הגענו לשם אבל פנימה לא נכנסנו. שערי התקווה נפתחו קמעה ומבפנים הציץ פרצופו החמוץ של השמש שהודיע לנו כדלקמן: "הרב אומר שאם אתם רוצים להכנס, תצטרכו להישאר עד סוף התפילה. אין שום סיבה שתכנסו רק כדי לבהות ככה סתם ולהסתלק". אחרי כמה מחאות מתבקשות דהרנו בעליזות לשוק הפשפשים, מכיוון שהתפנתה לנו חצי שעה. השוק שבחוצות רובע אלפאמה, בכיכר קאמפו דה סנטה קלארה, פעיל בימי שלישי ושבת, ומזמן הפתעות מהפתעות שונות, כמו כל שוק פשפשים: החל ממפות תחרה מימי הסבתא, דרך אנציקלופדיות משומשות, שעונים מקולקלים, ועד לכלי מטבח ואקדחי צעצוע. המוכרים גם הם מכל הסוגים: צוענים, ערבים מצפון אפריקה ואפילו מהגרי עבודה ממזרח אירופה.

 

אשטוריל, קשקאיש, אובידוש

כשנוסעים לאורך קו החוף של האוקינוס האטלנטי מערבה מליסבון מגיעים כעבור שעה קלה לאשטוריל - עיר קיט מסורתית הידועה בזכות הקזינו שלה. בזמן מלחמת העולם השניה מצאו כאן מפלט בני כמה מהמשפחות המלכותיות של היבשת, שהעדיפו את מנעמי פורטוגל הניטרלית על פני החיים הקשים בארצותיהם. כמה קילומטרים אחרי אשטוריל מגיעים לקשקאיש, כפר דייגים מקסים לא פחות שגם בו נפשו מלכי פורטוגל ואצילים אירופיים.

אנחנו המשכנו לאובידוש, בכביש מתרחק מחוף הים וצולל לתוך יערות עבותים. עצרנו להפסקה בכפר קטן. היום היה יום ראשון וכיכר הכפר מלאה בסוחרים וברוכלים. מהכנסיה יצאו המאמינים שסיימו לשמוע את המיסה, ואיתם כומר צעיר וממושקף שניגש ללטף את ראשי הילדים.

אובידוש היא עיירת-מוזיאון קטנה כשמונים ק"מ צפונה מליסבון. היא יפה מאוד ונראית כצעצוע: כל דבר כאן, מלבד המצודה שעל הגבעה, הוא בעל ממדים קטנים במיוחד - הבתים הלבנים, הכנסיות, הכיכרות. סניור לואיש גרסיה ממשרד התיירות המקומי הזמין אותנו לארוחת צהריים במסעדה הנהדרת אלקאידה וסיפר על פסטיבלים הנערכים באובידוש. החשוב שבהם הוא פסטיבל השוקולד באוקטובר. המצודה משמשת כיום כמלון ובעיירה יש חדרי אירוח פרטיים רבים, צימרים בלשוננו.

 

הספרים של קואימברה

קואימברה שוכנת באיזור המרכזי של פורטוגל, ביראש, על גדת הנהר ריו מונדגו. העיר הזאת ידועה קודם כל בזכות האוניברסיטה שלה, מהעתיקות באירופה. במאות ה-12 עד ה-15 התגוררו כאן כל מלכיה של פורטוגל.

האוניברסיטה נוסדה בשנת 1290. האוצר הכי חשוב שלה היא הספריה של המלך ז'ואו. שלושת האולמות העצומים שלה מעוטרים בעצים אקזוטיים ובזהב ברזילאי. הספריה היא למעשה מוזיאון עם 300 אלף ספרים שניתן לעיין בהם אך ורק באישור מיוחד.

אתרים אחרים הראויים לביקור כאן הם חצר האינקוויזיציה, הפנתיאון הלאומי, הקתדרלה החדשה והישנה. בקואימברה היה גם רובע יהודי אשר את גבולו סימלה מזרקה המכונה עד היום "מזרקת היהודים". אפשר לטייל בהנאה ברחובותיו של הרובע ההיסטורי של העיר גם ביום וגם בלילה. ברחובות הצרים שליד הטיילת יש לא מעט חנויות קטנות, במיוחד של נעליים. המלון המודרני טיבולי נקי אך נטול כל אופי. המדריכה המקומית שלנו, סניורה אנה, אמרה לנו שהיא ובעלה, פורטוגלים טהורים, מעריכים מאוד את העם היהודי על יכולתו לשרוד בכל התנאים.

 

פורטו: לא רק יין

פורטו, העיר השניה בחשיבותה בפורטוגל, הוכרזה ב-1996 על ידי אונסק"ו כאתר של "מורשת תרבות כלל אנושית". היא ניצבת על גדת נהר הדואורו, כמעט בדלתא, לא הרחק מחוף האוקינוס האטלנטי, בצומת של כל הדרכים כולן, כך שהיא עשירה באתרים היסטוריים.

את ההיכרות עם העיר מתחילים בגראנד הוטל דו פורטו, השוכן במדרחוב סנטה קאתרינה. זהו בניין עתיק ומפואר המאכסן שירותים מודרניים שונים ומשונים. מולו נמצא בית הקפה מג'סטיק, שנפתח לראשונה ב-1921 ושוחזר לא מזמן. האוכל נפלא, המלצרים המנומסים פונים למבקרים בחיוך קטן של מזימה: בואו ונזלול איזה משהו, אה?

מי מאיתנו שהספיק לשכוח את יהדותו במג'סטיק הבלתי כשר, יכול היה לתקן זאת מיד בבית הכנסת מקור חיים. ההיסטוריה של היהודים בפורטו היא דרמטית - מקבלת החסות המלכותית ועד הגירוש, האנוסים והרדיפות האכזריות של "הנוצרים החדשים" בידי האינקוויזיציה. התחיה של החיים יהודיים בפורטו קשורה בשמו של הקפיטן בארוש באשטרו, שגם סבל על כך לא מעט - הוא גורש מן הצבא בעקבות עלילה והיה ל"דרייפוס הפורטוגלי". היום עומד בראש הקהילה איש העסקים משה מדינה, שחולק את זמנו בין פורטוגל לישראל, ומרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת היפהפה שנבנה מתרומותיהם של משפחת כדורי וועד המראנים הלונדוני.

את הטיול לאורך הנהר הכי כדאי לשמור לחלק השני של היום, כאשר השמש השוקעת מאירה את פורטו, הניצבת על גבעה תלולה. אם תחצו את גשר הברזל פונטה דה לואיש, פרי התכנון של תלמידו של אייפל, תמצאו את עצמכם על גדת הנהר של גאיה, שם נמצאים מרתפי יין. במרתפים האלה מוחזק בחביות העץ השגריר המפורסם ביותר של פורטוגל - יין הפורטו. על  תולדותיו אפשר ללמוד במוזיאון של קאסה ראמוש פינטו, יקב שנוסד ב-1880. במרכז המבקרים של היקב מציעים לטעום מהיינות ולקנות בקבוק פורטו בהתאם לטעם וליתרת חשבון הבנק. מוכרים כאן פורטו בן שלוש, במחיר השווה לכל כיס, וגם פורטו שנשמר מאז שנות השלושים של המאה שעברה, במחיר שיכול להגיע לכמה אלפי אירו.

שה לאפין ("אצל הארנב") היא אחת מאינספור המסעדות שלאורך הטיילת של דואורו, אליהם כל כך נעים להגיע לעת שקיעה, כאשר השמש האדומה משתקפת במימי הנהר. במסעדה יש אולם אחד בקומה הראשונה, ועוד אחד בקומה מעל. האווירה נינוחה והאוכל, כמו בכל המקומות האחרים בהם אכלנו, פשוט וטעים - בשר, ירקות, דגים, פירות ים. המלצר, שהוא גם עוזר השף, מתגלה כמורה ספורט לשעבר ממולדובה. הוא עובד כאן כבר שש שנים ומתכוון להביא בקרוב את המשפחה: "האנשים פה טובים, במיוחד בפורטו." בפורטוגל קהילה גדולה של יוצאי חבר העמים העובדים ומשתלבים בחיים המקומיים.

 

מיהו יהודי בבלמונטה

העיירה הקטנטונת בלמונטה, השוכנת על צלע הר מונטה דה אשפרנסה באיזור סרה דה אשטרלה, היא בת גילה של ממלכת פורטוגל עצמה. את מעמדה כעיר ימיביניימית בחסותו של המלך, עם מגילת זכויות, קיבלה כבר במאה ה-12. אז גם נבנתה מצודת העיר, הניצבת בראש סלע תלול. במצודה זו, אגב, נולד פדרו אלווארש קבראל, המגלה של ברזיל. בכנסיה המקומית אפשר לראות את פסל של הבתולה הקדושה אשר ליווה אותו, על פי הסיפור, באותו מסע שהתרחש לפני 500 שנה.

כבר במאה ה-13 היתה בבלמונטה קהילה יהודית גדולה. ב-1492 התמזגו לתוכה יהודים רבים ממגורשי ספרד, וארבע שנים לאחר מכן התחילו רדיפות גם בפורטוגל עצמה. במשך מאות שנים שמרו צאצאי האנוסים של בלמונטה בסתר על מנהגי היהדות, ורק ב-1974, לאחר הדחתו של השליט הפאשיסטי סלזאר יכלו להודיע סוף סוף באופן חופשי על דתם. באותו הזמן איש כבר לא ידע את השפה ומשמעותם של חלק מהמינהגים אבדה. ב-1996 נבנה בבלמונטה בית כנסת חדש ובו הוצב רב במשרה מלאה וכעת מתוכננת הקמת מוזיאון. כיום גרים בבלמונטה 200 יהודים - כמעט 10% מאוכלוסיית העיירה.

עקבות של נוכחות יהודית אפשר למצוא גם בעיירות שכנות. בעיר קוביליה, שבה שכנה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בפורטוגל ערב פרוץ הרדיפות, התחיל לאחרונה אחד היקבים לייצר יין כשר. "בשבילי, היהודים הם לא רק חלק מהעבר של פורטוגל, אלא גם ההווה והעתיד," אומר סניור רואי מוריירה, מייסד הפרוייקט. "גדלתי כקתולי, אבל אם להביט בספרי האינקוויזיציה, אפשר שיסתבר שאני נצר למשפחה של אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות." לא רחוק מבלמונטה, בעמק ציורי, פועל מועדון הגולף "קווינטה דה ביקה אקדמיה דה גולף" ולצידו מסעדה רחבת ידיים ומעוצבת להפליא, הנחשבת לאחת הטובות ביותר באיזור.

 

פוסאדה, אחת מארבעים 

כקילומטר מבלמונטה, ביער, על צלע ההר, נמצאת פוסאדה דה בלמונטה - מלון קטן של 24 חדרים השוכן באתר של מנזר עתיק, שפעל כאן מאז המאה ה-13. בדור האחרון נותר ממנו רק גל הריסות, והמבנה שוחזר והסב למלון בהשקעה של כשני מיליון אירו. העיצוב משלב ברוב טעם אלמנטים מודרניים ועתיקים כאחד. מחירו של חדר לילה בעונת התיירות נע בין 180 ל-260 אירו. על המחיר המפולפל הזה מפצים רמת האירוח הגבוהה, הנוף המדהים על העמק, והעיקר - תחושת השלווה והנינוחות העוטפת כל אורח ברגע שהוא נכנס לכאן. גם המטבח במלון נפלא.

למי שלא יודע: "פוסאדה" פירושו מלון הפועל במנזר לשעבר, בטירה, או במבנה עתיק אחר. הפוסאדה הראשונה נחנכה בשנת 1942 וכיום יש בפורטוגל יותר מארבעים מלונות כאלה. הבניינים עצמם הם נכס לאומי ושייכים למדינה ואת המלונות מפעילה חברה מסחרית. ביקרנו בעוד פוסאדה כזאת - פוסאדה דה אראיולוש שבאיזור אלנטיישו. גם היא פועלת במבנה ששימש פעם כמנזר. היא נתגלתה כהיפך הגמור של הפוסאדה המינאטורית בבלמונטה: זהו בניין עצום, בוהק בלובן חומותיו, בעל תקרות גבוהות, חצר פנימית וכנסיה פנימית וגם מסעדה בעלת שני אולמות. על המדרון המתון של הגבעה ממול רועות כבשים בין עצי הזית.

 

פגישה סמלית במרוואו

מרוואו היא מצודה על ראש גבעה, שבנה המלך דיניש בשנת 1299. אפשר לעלות לחומות ולהתרשם מהנוף עוצר הנשימה  הנגלה מהן. בתוך החומות - עיירה קטנטונת המזמינה לטייל ברחובותיה. לרגלי הגבעה נמצא כפר קטן בשם פורטגם, שבו חיכתה לנו פגישה סמלית למדי. פורטגם נמצא כעשרה קילומטרים מגבול המחוז הספרדי גליסיה, במרכזו נחל צר בשם סבר ומעל לנחל - גשר  שנבנה מאבנים לפני כ-700 שנה. "בשנת 1492 עברו אלפי יהודים מספרד על הגשר הזה, כשחיפשו מקלט בפורטוגל," הסביר המדריך שלנו, דוקטור ליבניו.

הזמינו אותנו לאכול במסעדה העממית הנעימה "סבר", על שם הנחל כמובן, ובעלת הבית סניורה ג'ולייטה השתדלה מאוד שיהיה לנו טעים. לפתע הופיע ליד שולחננו גבר שבירך אותנו בעברית. מנואל, זה  שמו של האיש, פתח ואמר: "אמרו בכפר שבאה קבוצה של תיירים יהודים. חשבתי, אולי אתם ישראלים."

מנואל נולד במוזמביק, מושבה פורטוגלית לשעבר. בגיל 25 עלה לישראל ובילה עוד 25 שנה בקיבוץ. לפני כמה שנים היגר לכאן, עם  אישתו וארבעת הבנים. "אני מאוד אוהב את ישראל, אבל כאן שקט יותר," סיפר. "מאז שבנו לכאן חזרתי לבקר בישראל רק פעם אחת. אין לי מה לעשות שם. אבל אני עדיין קשור לארץ - אנחנו מיבאים משם כבשים. נכון מצחיק?" נכון מצחיק? שאל שוב לפני שפנה ללכת.

 

קסטלו דה וידה

קסטלו דה וידה היא עיירה קטנה, כמו רבות מסוגה: טירה על הגבעה, רחובות צרים ותלולים, כיכר קטנה עם מזרקה, ועוד כיכר, מוארת ורחבה, מול כנסית מריה הקדושה. יש בה גם פארק שבו הגימלאים משחקים קלפים, ועוד פארק שבו הם פשוט יושבים ומתחממים בשמש. את עקבות ההיסטוריה היהודית במקום ניתן ראות בשמות של הרחובות, כמו רואה דה ג'ודאריה ("רחוב היהודים") וגם בבית כנסת קטן, מהעתיקים בפורטוגל. ב-1496 רבים מהיהודים של קסטלו דה וידה העדיפו לקבל על עצמם את הנצרות. הם נשארו בעיר ומילאו בה תפקידים מובילים. אבל היהודים הם לא היחידים שהותירו את חותמם במחוז אלנטיישו, בו נמצאת קסטלה דה וידה. העקבות מוקדמים ביותר של ציוויליזציה אנושית באיזור הם דולמנים מהתקופה המגליטית, ואחריהם - שרידי מבנים מהתקופה הרומית ומהתקופה המוסלמית.

 

עצמות יבשות באבורה  

בעיר-המוזיאון אבורה, באחת הכיכרות החשובות, מיתמרים לשמים עמודיו של מקדש דיאנה הרומי. אבורה נחשבת לאחת הערים היפות בפורטוגל, ואונסק"ו הכריז על המרכז שלה כאתר מורשת של התרבות האנושית. צעדים אחדים ממקדש דיאנה נמצאת הקתדרלה הגותית המרשימה של סנטה מריה, שנבנתה בהדרגה החל מהמאה ה-12. לידה "כנסיית העצמות", אשר את הכניסה אליה מעטרת הכתובת "העצמות מחכות לעצמות" - בקירות הכנסיה משוקעות עצמות אדם, לפעמים שלדים שלמים. יש אפילו שלד של ילד קטן. אבורה ידועה גם זכות האוניברסיטה שלה, שנוסדה במאה ה-16 כקולג' של מסדר האחים הישועים. באונירסיטה, בה שוקקים חיים מודרניים לחלוטין, יש עדיין ריהוט עתיק, דוכני העץ של הפרופסורים, ספסלים של סטודנטים וציוריים על מרצפות קרמיות. הרובע היהודי באבורה היה בתוך חומות העיר של ימי-הביניים ועד היום אפשר לראות את שרידיו.

 

אלגרב

מחוז אלגרב שוכן בחוף הדרומי של פורטוגל. ההרים מגינים עליו מפני רוחות הצפון, רוחות הדרום מחממות אותה מהדרום והאקלים כאן נוח במיוחד, כי השמש מאירה כאן מעט כל השנה כולה. לכן אין פלא שאלגרב הפך לאיזור של קיט. התיירים יכולים למצוא כאן את כל סוגי המלונות, מחניוני אוהלים ועד למלונות פאר. לא במקרה כוכבי הוליווד בוחרים לקנות כאן וילות. חופי אלגרב נמתחים לאורך 150 קילומטרים, אבל בנוסף לחוויית הרחצה הרגילה אלגרב הוא גם מקום נהדר לטיולים - טיולי נוף וסיורים היסטוריים. היוונים, הרומאים והמורים שעברו כאן הותירו שלל עקבות. אלגרב היא גם מקום נהדר לגולף, וכשנוסעים לאורך כביש החוף נראה כאילו אין סוף למגרשים הירוקים האלה.

עשינו את הלילה במלון לה מרידיאן דונה פיליפה - לא המלון הכי יקר באיזור, אבל בהחלט מלון מפואר מאוד. החדרים רחבים עם מרפסות, עיצוב הפנים אצילי, המסעדה מן המשובחות. באמצע מרס, זמן רב לפני עונת התיירות, המלון כבר היה מלא למדי. רוב האורחים היו אנגלים עשירים, די קשישים, ששיחקו גולף או עסקו בשחייה. החוף שמול המלון עמוס במסעדות. בשעת הדמדומים בילתה סמוך לקו המים משפחה שמשכה את תשומת ליבי: ילד בגון השוקולד בן שלוש, אמו הצעירה מאיי קפו ורדה, שחורה לחלוטין, והאב הלבן, אירי עליז סמוק לחיים בגיל העמידה שהיה צמוד לשתי כוסות בירה. שלושתם נראו מאושרים.

את ארוחת הערב אכלנו במקום קטן שם אלמאנסיל בפונדק העממי אדגה דה קובה, עם מפות נייר על השולחן. בעל המקום, גבר לא צעיר, שאל אותנו אם נהנינו מהבשר והודיע לנו בחגיגיות שאת המתכון הוא למד מאמא.

כבודו של המרידיאן במקומו מונח, אבל מלון וילה ויטה פארק, שבו ביקרנו למחרת, מפואר ממנו בהרבה. הוא משתרע על שטח כולל של 220 אלף מ"ר שבהם בניינים של קומותיים ושלוש, תעלות, בריכות, אגמים עם ברבורים, מגרשי גולף, מסעדות, ספא ומה לא. מחירו של חדר ללילה בשיא העונה יכול להגיע ל-1,400 אירו.

המקום האחרון באלגרב בו ביקרנו היה העיירה העתיקה לגוש. העיירה ידועה במצודה שלה, שהגנה על העיר מפני שודדי ים, ובשוק העבדים הגדול שלה. במאה ה-15 היו מפליגות מכאן לאפריקה ספינות של ציידי עבדים, שהיו חוזרות עמוסות "סחורה". הענף הנקלה הזה משך המוני סוחרים שהתיישבו בלגוש. רבים מהם יהודים, שהתרכזו ברובע היהודי הגדול בעיר. היום כבר לא נשאר ממנו זכר - הוא נהרס כליל ברעידת האדמה של 1755.