25.04.2018
 
יוטה - מוזיאון הפסלים של הטבע

 

יוּטה - מוזיאון הפסלים של הטבע

 

מאת אתי ישיב

מדינת יוטה, בסך הכל כ-212 אלף קמ"ר, נמצאת בלב המישור הענק של נהר הקולורדו, הגובל בדרום במדבר סונורה ובמדבר הצבוע (Painted Desert), במערב באגן הגדול של נבאדה, במזרח בהרי הרוקי ובצפון בהרי יינטה (Uinta) של יוטה. בתוך המישור הזה נמצאים הפארקים הידועים והמתויירים ביותר בארה"ב ביניהם הגדה הצפונית של גראנד קניון, ברייס קניון והפארק הלאומי ציון, כולם בדרום יוטה. אנחנו בחרנו הפעם בפינה אחרת של המדינה המיוחדת הזאת, בקטע המזרחי שלה הגובל במדינה קולורדו, ובו הפארק הלאומי קניונלנדס (Canyonlands), הגדול ביותר ביוטה, הפראי והטרשי מכל מקום אחר בעולם; פארק המדינה מרהיב העין "נקודת הסוס המת" (Dead Horse Point) ופארק ה"קשתות" (Arches) עם המקבץ הגדול ביותר בעולם של קשתות אבן חול. כל אלה נוצרו במשך מאות מיליוני שנים, בהן נשטף האזור על ידי אוקיינוסים, נחצה לאורכו ולרוחבו על ידי נהרות, כוסה באדמה בוצית ונקבר בחול. גם האקלים השתנה מטרופי למדברי ולכל מה שביניהם והיום מעידה כל שכבת סלע על מה שהתרחש פה בעבר. היסטוריה כתובה בסלע.

ארץ הקניונים הנידחת, 1,360 קמ"ר של יופי שאין כדוגמתו, שככל שהעמקנו לסייר בתוכו נוכחנו לדעת שאין תמונה אחת בעשרות הספרים המספרים עליו ובמאות התצלומים שצילמו אותו טובי הצלמים בעולם, שתשווה למראה האמיתי שנגלה לעינינו בטבע. במשך מיליוני שנים יצרו כאן הסחף, הגשמים והרוחות תצורות טבעיות של קניונים נהדרים, קשתות סלע אדומות דרמטיות, גשרים, צריחים, מחטים, מצבות אבן מונוליטיות, מכתשים, גבעות תלולות, והרי שולחן, שמול עוצמתם משתנים כל הערכים שלנו של מרחב וזמן.

עמדנו על צוק סלע צר בפארק המדינה הקטן עם השם הציורי המפתיע "נקודת הסוס המת", 700 מטר מעל נהר הקולורדו המתפתל לרגליו כנחש, הצמחייה שעל גדותיו מוסיפה את הכתם הירוק היחיד בכל הסביבה, צופים בפנורמות המופלאות של צריחי ארץ הקניונים, כשהרי לה סאל על פסגותיהם המושלגות ממסגרים את התמונה עוצרת הנשימה. "עשו לי טובה," אמר לנו ידיד בעיר סולט לייק סיטי, לפני שיצאנו לדרכנו אל ארץ הקניונים. "את דד הורס פוינט אל תחמיצו בשום פנים." תודה לך, שון, חשבתי בליבי. צדקת. אמנם אי אפשר למדוד יופי, אבל המקום הזה שווה כל מאמץ. והנפלא מכל שם הוא מראה שכבות הסלע הברורות המגלות 300 מיליון שנה (!) של היסטוריה גיאולוגית.

ומה עניינו של סוס מת לכאן? האגדה מספרת שבני האדם הראשונים שפקדו את המקום הזה היו שבטי אינדיאנים שנהגו לצוד כאן צבאים וכבשים ארוכות קרניים. אחר כך הגיעו הלבנים. אלה היו בוקרים שנעו עם עדרי הבקר שלהם וחמדו את סוסי הפרא ששעטו באלפיהם במרחבים. הם הקימו על הצוק הצר מכלאה טבעית, הניסו לתוכה את הסוסים, בחרו מתוכם מה שבחרו והשאירו את היתר כלואים ללא מוצא, מתים מצמא, כשלעיניהם הכלות, 700 מטר מתחתם, זורם הקולורדו עתיר המים.

 

עיר בירה עם 5,000 תושבים

בחמישה הימים שבילינו באזור גרנו בעיירה הקטנה מואב, "בירת" ארץ הקניונים, שבה 5,000 תושבים. היא נמצאת לגדות הנהר קולורדו, בעמק ירוק ופורה, בגובה של 1,300 מטרים מעל פני הים, מוקפת צוקי אבן חול אדומים. עד לפני עשרים שנה ומשהו היתה מואב עיירת מכרות אורניום משמימה ורק מעטים פקדו את הפארקים שבסביבתה. כשהתחיל מספר המבקרים לגדול, היא הפכה לעיירת תיירות עם הרבה מוטלים ולודג'ים המתפארים בשמות כמו "אכסניית האבן האדומה" או "לודג' הקרן הגדולה" (Big Horn Lodge), מסעדות, חנויות והיצע עצום של פעילויות בכל הסביבה ועדיין היא נראית כעיירה טיפוסית מהמערב עם "מיין סטריט", רחוב ראשי שלאורכו מתנהלים רוב החיים.

במואב תשכחו ממסעדות גורמה. כאן יש מסעדות מזון מהיר, מסעדות איטלקיות ברמה נמוכה שאפילו קפה אספרסו אין בהן, דיינרים אמריקאים טיפוסיים ומסעדה אחת במבשלת בירה, טובה כנראה יותר ולכן לא הצלחנו למצוא בה שולחן פנוי במשך כל ימי שהותנו. הזמנות מראש הם אינם מקבלים. החדרים ב"לודג' הקרן הגדולה" לעומת זאת, התגלו דווקא כנעימים, מרווחים, נקיים, מרוהטים בריהוט עץ מחוספס, כפרי, וההנהלה מספקת ברוחב לב ערכת קפה, שוקו ותה.

בין חנויות חולצות הטי והמזכרות הזולות שלאורך הרחוב הראשי יש גם שתיים שלוש גלריות מקסימות לאמנות ובהן עבודות יד ברמה טובה מאוד של אמנים מקומיים, אינדיאנים ולבנים, רהיטים, שטיחים, מנורות מיוחדות במינן, ותכשיטים שתענוג להסתכל בהם. ובכל פינה הצעות מפתות לפעילויות שטח: רכיבה על סוסים, נהיגה ברכב שטח, דיג וציד, טיסות וגלישות אוויר, טיפוס על מצוקים, גולף, טיולי רגל קצרים וארוכים, רכיבה על אופניים, צפייה באמנויות הסלע של האינדיאנים, שיט רפסודות בקולורדו, צילום, סיור בסדנאות אמנים, רק תבחרו.

מקום אחד שחשוב לבקר בו לפני שיוצאים לסיורים בסביבה הוא מרכז המבקרים, שאפשר למצוא בו הרבה מידע חיוני בחינם, צוות ידידותי ומעוניין, תצוגות אינטראקטיביות, אודיטוריום להקרנת סרטים על הסביבה, חנות למתנות ולספרים בהם ספרי הדרכה על הסביבה, מפות, גלויות ומה לא. ואגב, בכל הפארקים מצאנו מרכזי מבקרים מצוינים שלמדנו בהם המון על הסביבה הקרובה.

 

מפגש האיתנים של קולורדו וגרין

חמישים וחמישה ק"מ דרומית מערבית למואב נמצאת הכניסה אל פארק המדינה "נקודת הסוס המת", ולא רחוק ממנו הכניסה אל הפארק הלאומי "ארץ הקניונים". הנהרות קולורדו וגרין (Green River) חפרו בו ערוצים אימתניים המחלקים אותו לשלושה חלקים שונים והופכים את שטחו למעשה לשלושה פארקים בכרטיס אחד. הדרך שבה הגענו הבוקר הביאה אותנו אל האזור הצפוני של הפארק הנקרא "האי בשמיים" (Island in the Sky). הגענו לכאן בסוף חודש אפריל, הרבה לפני עונת התיירות המפגישה את מכוניות המטיילים פגוש בפגוש, וכך התמזל לנו להיות כמעט בודדים בשטח שאחת האטרקציות הגדולות שלו היא האפשרות למצוא את עצמך רחוק מכל דבר, בבדידות ובשקט מוחלט.

יום שלם בילינו ב"אי" הזה, כשאנו עוברים מנקודת תצפית אחת אל הבאה וכל אחת מזמנת לנו הפתעות נוספות המשאירות אותנו עם פיות פעורים. בכל נקודה יש להשאיר את הרכב ולטייל מרחקים קצרים או ארוכים בין הסלעים עד שמתגלה ההפתעה התורנית. העין עוברת מהנהרות שבעומק הקניונים - הקולורדו במזרח והגרין במערב ונקודת המפגש שלהם, עולה אל ההרים הרחוקים ובין לבין מגלה קניון אחר קניון באופק המשתרע למרחק של 150 ק"מ. הצבעים נעים בין חום לצהוב, ירוק, כתום, ורוד, אדום ולבן, הכל לפי המינרלים שסיפק הטבע לסלעים. עננים שחורים התחילו ללוות אותנו לקראת הצהריים וצבעו את הנוף בגוונים חיוורים יותר. נסענו לאורך "הגדה הלבנה" (White Rim) של האי, שם, בחצי הדרך אל מעמקי הקניונים, בעומק של 350 מטר, נמצא "ספסל" אבן חול לבן, מתפתל ומתמשך עם כיוון הנסיעה. טיפסנו על גבעות מסולעות שהביאו אותנו אל חלון עצום בסלע (Mesa Arch, החלון הראשון "שלנו") שמעבר לו נשקפו צריחים מדהימים בדמויות אדם ושלושה עורבים שחורים דואים. עוד אנו בדרך אל אחד המראות המרתקים ביותר באי (חובה, חובה, אמר לנו המדריך במרכז המבקרים) - "הכיפה הגעשית" (Upheaval Dome), התחילו העננים להמטיר עלינו גשמי זעף. מה גשם - ברד בגודל כדורי פינג פונג שאיימו לשבור את הזכוכית הקדמית של המכונית. השלמנו כבר עם העובדה שאל הכיפה הגעשית לא נגיע, והתחלנו לחזור על עקבותינו, אבל כמו שהחל במפתיע הגשם גם פסק באחת, ואנחנו, הרפתקנים שכמונו, החלטנו לנסות שוב להגיע אל הכיפה. מעט המטיילים שפגשנו היו נעולים בנעלי הליכה משובחות ומצוידים במקלות הליכה. לא פלא שהם הסתכלו עלי ברחמים, עם נעלי ההתעמלות הקלות שלי (מי ציפה לגשם?), מתחלקת בבוץ האדום המעורב בכדורי הברד החלקלקים, נאחזת בכל אבן ועוד שוהה, משתאה, למראה פרח אדום בודד שהציץ לו פתאום מתחת לסלע. מתנשפת, רטובה, כואבת, אבל הנה הגענו אל הפסגה ומעבר לה נגלתה לנו סוף סוף הכיפה. רק מה, זו לא נראתה כלל כמו כיפה אלא כמו לוע של מטאור מדהים, שחור-ירוק, המכסה מי יודע אילו מהפכות של אדמה רותחת.

 

חייל הלגיון הזר

למחרת היום יצאנו שוב ממואב, הפעם על הכביש המוביל דרומה, אל החלק השני של הפארק, הנקרא "המחטים", הנמצא 65 ק"מ דרומית מערבית למואב, לאורך צוקי סלע מדהימים ביופיים. מכונית היונדאי סונטה המשפחתית שבה נהגנו איפשרה לנו לנוע רק בדרכים הראשיות של הפארק, שאפיל בהן היו כמה קטעים שגרמו לנו לדפיקות לב מואצות מחשש לשלומנו ולשלום המכונית. כדי להיכנס למעמקי הפארק חייבים להגיע ברכב שטח ולהיות נהג מנוסה ביותר. יום שלם שוטטנו כאן, בנסיעה, בהליכה ובטיפוס על סלעים, ו"המחטים" התגלו לנו כאחד המקומות המגוונים ביותר בעולם, עם צריחי סלע מפוסלים כביד אמן, קשתות, קניונים וגומות סלע (Potholes), כשעל הכל שולט כאן יער מחטי סלע בצבע כתום אלמוגי, אדום ולבן, שנוצר על ידי תנודות האדמה, מים וסחף. השמות המעטרים את הגבעות והסלעים השונים, כמו "מטבח השטן", "קשת המלאך", "נעל העץ", "גבעת הפיל", "קשת התולעת" או "קשת טבעת הנישואין" מעידים על הגיוון הרב בצורות ובצבעים. סלעים רבים זכו גם לכינויים אישיים שלנו, לאחר שהדמיון ניצת וגילה אין ספור של דמויות שאולי קיימות ואולי לא. כך הענקנו לסלע אחד את השם "חייל הלגיון הצרפתי", לאחר -  "האינדיאנית הכובסת" ולעוד אחד - "היפהפיה הנמה" ועוד ועוד.

ואם לא די במתנת הטבע, הרי המין האנושי השאיר גם הוא מזכרות בטבע, בדמות שרידים עתיקים של ישובים אינדיאנים הנמצאים כמעט בכל קניון באזור "המחטים" וכמה ציורים ותחריטים מופלאים החקוקים על סלעי ענק. אחד היפים בהם הוא הסלע המכונה כיום "העיתון" ובו ציורי עדרים, לוחמים, חיות בר, כלי בית - מגילה שלמה. אגב, בני שבט הנבאחו שכנראה הוסיפו לציורים שבסלע גם תוספות משלהם, כינו אותו "Tse Hane" - "סלע המספר סיפור". או כמו שאנחנו אומרים: הכתובת על הקיר. ציפור כחולה (Scrub Jay), יפה כמו באגדות, צמודה אל סלע העיתון, נראתה לנו קוראת בעיון את החדשות.

"המבוך" (Maze), האזור השלישי של הפארק, הוא המערבי, הנידח והפראי ביותר בפארק והוא היה לחלוטין בלתי עביר עבורנו במכונית המשפחתית. נאמנים לפילוסופיה שלנו האומרת ליהנות ממה שאפשר ולא להצטער על מה שאי אפשר, עזבנו את הפארק, לא לפני שהוספנו לרכב קצת דלק במחיר מופקע בתחנה הזעירה הסמוכה לכניסה לפארק. כאן אולי המקום להציע לבאים להצטייד היטב כל בוקר במיכל דלק מלא, מים ואוכל לפיקניק, כי בתחומי הפארקים אין להשיג דבר מכל אלה. שירותים דווקא יש, עם שלטים שמכוונים אליהם. כל היתר - בעייתכם.

 

ערער חכם והמלכה נפרטיטי

למחרת בבוקר, טרם שחר, יצאנו שוב ממואב, הפעם אל "פארק הקשתות" הנמצא רק שמונה ק"מ צפונית לעיירה והוא המקום שהטבע הפראי שלו עם מאה ויותר קשתות אבן חול, הוא שמשך אותנו מלכתחילה לבקר באזור הזה. השארנו אותו כקינוח ליום האחרון שלנו כאן. תחזית מזג האוויר להיום היתה רוחות ערות ומשבים עזים. העיקר לא ברד, חשבנו ולא תיארנו לעצמנו שלפנינו חוויית טבע נוספת שהוסיפה עוד נופך לקסם.

כמו בפארקים האחרים גם כאן נסענו מנקודת תצפית אחת אל השנייה, כשכל אחת מזמנת לנו הליכה, טיפוס קל או קשה. התחנה הראשונה קרובה ממש אל הכניסה לפארק וכבר אנחנו יורדים אל מרגלות הצוקים וצועדים בקניון צר שאורכו כשניים וחצי ק"מ, בין סלעים ציוריים שגובהם כמאה מטרים. הקניון זכה לשם "פארק אבניו", על שם אותה שדרה מפורסמת של גורדי שחקים בניו יורק העיר. השמש שזה עתה עלתה צובעת את הצוקים האדירים באדום ארגמני חם ומציפה את הקניון באור ראשון של בוקר. כמה שיחי ערער יוטה (Juniper) מלווים אותנו לאורך הדרך, ענפיהם מעוקלים לצורות סוריאליסטיות מוזרות כשבכל שיח יש ענפים יבשים ולידם ענפים חיים.

תארו לכם את התושייה של הערער: בתקופת יובש הוא מסוגל לנתק את מעבר המים אל חלק מענפיו וכך לתת הזדמנות לחלק אחר שלו להמשיך לחיות. הענפים היבשים כה יפים בעיני ואני מבלה מולם שעה ארוכה. שיחי אזוב יבשים שנתלשו ממקומם מתגלגלים ברוח כמו כדורי צמר גדולים ופרחי שמש צהובים וגם פרחי קקטוס אדומים, נמוכים כל כך עד שהם נראים כאילו הם בוקעים מן האדמה, מנקדים פה ושם את השטח.

הרוח מכה באוזניים ומקשה על ההליכה. חלק מהדרך מרופדת במשטחי סלע יפהפיים ואנחנו מרחפים עליהם ומרגישים כמו בארמון רב תפארת. ולמעלה, בראש אחד הצוקים, ניצב סלע המלכה המצרית "נפרטיטי" , צופה בנו ממרומי מאות מיליוני שנותיו. נתיב ההליכה מסומן בערימות אבנים קטנות שמדריכי הפארק עורמים למען המבקרים ולא תמיד קל לזהות אותן. יש ב"קשתות" קטעים אחרים, כל כך מסובכים ומטעים עד שאסור להיכנס לתוכם אלא בלוויית מדריך. כזה הוא "כבשן האש" (Fiery Furnace) למשל, שאפילו שמו מטעה, כיוון שאין בו לא כבשן ולא אש, והוא לבירינט מפותל של קניונים עם קירות סנפיר דקים ועמודים. את שמו קנה לו בזכות שעות הערב אז שולחת אליו השמש קרניים אחרונות וצבעיו לוהטים כמו כבשן.

 

3,500 טונות מעל לראש

עוד אטרקציה מופלאה בפארק היא "הסלע המאוזן", 3,500 טונות של אבן הרובצים כמו כד על עמוד שברירי (ואולי רק לעיני הוא נראה שברירי) שרק אלוהים יודע איך הוא נושא את המשקל שעליו. הקפנו את העמוד מכל צדדיו והאמת, הייתי מוכנה כל שנייה למנוסה מהירה, שמא יחליט הגוש המשונה הזה שבראשו ליפול דווקא היום. ואולי זה יקרה רק בעוד מאה שנה - הכל כל כך בלתי צפוי כאן.

והקשתות. המראה המופלא מכל. מאה קשתות טבעיות, חלונות וחורים בסלע, כל אחת מהן שונה מהאחרת בצורה ובגודל וכולן נוצרו בעבודה סבלנית, לאורך מאות אלפי שנים, של טיפות גשם, שלג שנמס, כפור וקרח. גם היום אפשר לראות התחלה של קשת בסלע. חור זעיר כמו חרך של צלף, שילך ויגדל ויתרחב ובעוד עשרות, ואולי מאות אלפי שנים (אם עדיין יהיה עולמנו קיים) יהיה לעוד קשת מרהיבת עין. ולעומת זאת, מן הקשתות הקיימות נושרות לעיתים אבנים המשנות כך את צורתן ואת גודלן.

ב"אזור החלונות" טיפסנו אל החלון הצפוני ואל הדרומי, אל הקשת "הכפולה" שבה משתרגות הקשתות האדומות זו בזו וביניהן מציצים השמים, כחולים כחולים, ואל קשת "הצריח"; ניסינו להגיע גם אל הקשת "המעודנת". המרחק מהשביל עד הקשת היה 4.8 ק"מ ודף ההדרכה שבידינו הגדיר אותו "קשה". החלטנו לנסות. השביל מוביל דרך בקתת חווה עתיקה, גשר תלוי, ציורי סלע של אינדיאנים קדמונים, עליה קשה על סלעים, ואז נפרש לעינינו גוש סלע חשוף, חלק, שטוח כמו מדף, ומה שנראה היה כמו הליכה מתקבלת על הדעת התגלה כבלתי אפשרי ברוח הזוועתית שהכתה בנו וממש הפילה אותנו על הסלע. נו, דון קישוט הנלחם באיתני הטבע, אנחנו לא, אז חזרנו על עקבותינו וצפינו בקשת "המעודנת", שהיא, על רגליה העקומות והמסיביות כרגלי כדורגלן, אחת היפות, המוזרות והמצולמות ביותר בפארק, רק מנקודת תצפית מרוחקת; בקשת "קו הרקיע" (Skyline) יכולנו לראות בבירור את המקום שממנו נשרה בשנת 1940 "לבנה" גדולה מתקרת הקשת וכך הכפילה את המפתח שלה. עמדנו לרגליה והחלטנו לטפס למרומיה. ערימות האבנים המורות את הדרך נעלמו איפשהו ושעה ארוכה חיפשנו את הנתיב שיעלה אותנו למעלה. הוא התגלה בסוף כשביל חבוי וצר להפליא, עוד אתגר עם פרס נפלא בסופו. מה שאמור היה להיות הליכה קלה של 2.6 ק"מ אל קשת "הנוף" (Landscape) ובחזרה, הפך עם הרוח לעינוי של ממש. כל כמה דקות הכה בנו משב עז שהכניס לנו חול לפה, לעיניים, לאוזניים והסתיר כמעט את הדרך. הפעם המשכנו למרות הרוח והגענו אל סרט, או פס הסלע המרהיב והארוך, שמגרש כדורגל יכול להיכנס במפתחו, ועוד התעקשנו להגיע גם אל קשתות "המנהרה" (Tunnel) ו"עץ האורן" (Pine Tree), הנמצאות בסוף מסלול המכוניות בפארק.

 

בירת האבטיחים העולמית

מדבר הסלעים העצום ליווה אותנו שעות ארוכות וקילומטרים רבים בדרכנו חזרה אל הציוויליזציה. כמה עצירות מעניינות עצרנו לפני שהגענו אל סולט לייק סיטי, בירת המדינה. הראשונה - בעיירה הקטנה והמקסימה גרין ריבר (Green River), שפרט לכך שהיא מתיימרת להיות בירת האבטיחים העולמית, עובר בה "הנהר הירוק" העושה את דרכו ממדינת קולורדו ומתאחד ב"ארץ הקניונים" עם נהר הקולורדו. במוזיאון לתולדות הנהר, הנמצא צמוד למרכז המבקרים של גרין ריבר, למדנו על הגיאולוגיה וההיסטוריה של האזור ועל האיש ג'ון וסלי פאואל, שהיה האדם הלבן הראשון שהגיע אל הנהרות קולורדו וגרין ומיפה אותם במסעות מסוכנים, מסעירים וסוערים. אם נמצאים באזור, כדאי להיכנס ולצפות בסרט המרתק המוקרן במוזיאון.

לא כדאי להחמיץ עוד עצירה - במוזיאון הפרה היסטורי של הקולג' של מזרח יוטה בעיר פרייס (Price). באזור זה נחשפו מקבצים גדולים מאוד של מאובני דינוזאורים. את חלקם הותירו במקום ואחרים נמצאים היום במוזיאונים שונים. אחד היפים בהם הוא המוזיאון בפרייס, שבו ממש השתאינו למראה השלדים המוזרים של מה שהיו פעם יצורים חיים.

 

רק ללילה אחד?

לילה מפנק במיוחד בילינו במלון הנופש הומסטד (Homestead Resort Spa) הנמצא סמוך לעיירה היבר (Heber). "ללילה אחד?" שאלו אותנו בדוכן הקבלה, "מי בא לכאן ללילה אחד?" ובאמת, מקום כזה פשוט לא עוזבים. החדרים, בבקתות המפוזרות בתוך גנים מרהיבים עם אגם ברבורים ובריכות דגים, מרוהטים ברהיטים כפריים בסגנון המאה ה-19, כיסויי טלאים, שמיכות קלות כנוצה, כסאות נדנדה, מכתבה אמתית ולא חיקויים בגרוש כמו בבתי מלון אחרים, המלה האחרונה בתחום השירותים כולל כמובן ג'קוזי, ומוצרי טואלט ברמת העשירון העליון. מחוץ לחדר יש מגרשי גולף, ספא, מסעדות גורמה ואטרקציה מיוחדת במינה המתנשאת מעל המלון כמו גביע גלידה או כוורת דבורים - לוע בסלע, שאמא טבע מילאה במים מינרלים שחומם מגיע ל-30 מעלות צלזיוס. כשמים אלה התגלו, השתמשו בהם פועלי המכרות מהסביבה להרפיית גופותיהם הדואבים. היום שוחים וצוללים בהם אורחי המלון ואורחים מזדמנים. אמבטיית מים מינרלים מרגיעה בתוך סלע.

אטרקציה אחרת בעמק היבר היא הרכבת העתיקה היבר ואלי . הרכבת הזו יצאה ראשונה לדרכה בשנת 1904 ועד היום מושכים את קרונות העץ הישנים קטרי דיזל או קיטור בנסיעה של שלוש שעות דרך מראות עוצרי נשימה של הר טימפנוגוס (Timpanogos) והנופים הדרמטיים של קניון פרובו (Provo), או בנסיעה קצרה יותר של שעה וחצי, מול הנופים הנפלאים של הרי ווסאץ' (Wasatch) ומראות מאגר המים הגדול ב"מפרץ הצבאים" (Deer Creek). אוכל ושתייה נמכרים ברכבת, מבטיחות חוברות הפרסום של הרכבת, אבל אלה התגלו כפחיות שתייה, נקניקיות וכמה עוגיות יבשות. את הקפה שכה ייחלתי לו קיבלתי רק שעה מאוחר יותר, כשהגענו סוף סוף חזרה אל סולט לייק סיטי.

 

מקדש ולא כנסיה

400 ק"מ בלבד מפרידים בין מואב הקטנה, בירת ארץ הקניונים על 5,000 תושביה, לבין סולט לייק סיטי, בירת יוטה, שבה חיים 178 אלף תושבים. 400 ק"מ בין עולמות כה שונים עד שהמעבר מהאחד אל השני מהיר מדי.

בנוסף להיותה בירת יוטה, סולט לייק היפה, העיר המוקפת פסגות הרים מושלגות, היא גם המרכז הראשי של הכנסייה המורמונית. לב העיר, שרחובותיה הבנויים בשתי וערב, נבנו רחבים דיים כדי לאפשר לכרכרה הרתומה לארבעה שוורים להסתובב על מקומה, הוא טמפל סקוור, הבנוי על שטח של 40 דונמים ומוקף חומות בגובה של 4.5 מטרים. פסלו המוזהב של מלאך המתנשא מעל מקדש סולט לייק, שגובהו 63 מטרים, הוא התמונה המזוהה ביותר עם העיר.

כשביקשנו להיכנס אל הכנסייה הופתענו לשמוע שהיא אינה פתוחה לציבור וכי אפילו לא כל בני הקהילה המורמונית רשאים להיכנס לתוכה. "הרי זה מקדש (טמפל), ולמקדש באים רק אנשים טהורים," אמרה לנו בהחלטיות אישה קשישה הנמנית על הסגל. הסתפקנו איפוא בסיור מעניין ב"בית הכוורת", ביתו של בריגהם יאנג, מנהיגה הנערץ של העדה המורמונית במאה ה-19 והאיש שהביא ליוטה את חברי העדה שנרדפו בגלל אמונתם. הסיור בבית, המשמר בהקפדה את רהיטי הבית העתיקים ואת יצירות האמנות המקוריות שהיו בו, נערך בלוויית מורת דרך, צעירה מסינגפור, שהגיעה לכאן למעין שנת שירות. פרט לבתי הקומות של מרכז העיר, בתי המגורים שבה הם חד קומתיים ובנויים בשדרות נטועות, בין ערוגות פרחים, שבעונה זו של השנה, התחלת האביב, פרחו בשלל צבעים. והכל נקי ומסודר כל כך.

חזרה למרכז. מעבר לחומות הכנסייה יש כאן עיר חילונית גדולה ותוססת עם מוזיאונים מרתקים, אוניברסיטה, סצינת אמנות דינמית, ואנחנו נהנינו במיוחד מהספרייה הציבורית שאותה - הנה עוד הפתעה - תיכנן האדריכל הישראלי משה ספדי, והיא לא רק מבנה יפהפה, אלא גם פונקציונלי ומלא חיים. בעשור האחרון השתנה מארג החיים בעיר וכיום אפשר למצוא בה רב תרבותיות, המתבטאת לגבינו, התיירים, במסעדות מצוינות, אמריקאיות ובינלאומיות. זכורות לטוב מסעדת "הגג" (Roof) בקומה העשירית של ג'וזף סמיט ממוריאל בילדינג שבטמפל סקוור, עם המזנון העשיר והמעולה של מעדנים ונוף נפלא, והמסעדה המקסיקאית בלו גואנה (Blue Guana) הנמצאת במרתף מקסים עם דקורציה אתנית חמימה בצבעי אדמה ומלצרים ידידותיים (אלא שקפה אספרסו אין בה, רק הנוזל המכונה קפה אמריקאי), וכן בתי קפה ובארים ומועדוני לילה וריקודים. ואם ערב אחד הקשבנו ב"משכן" (Tabernacle) הצמוד למקדש סולט לייק לחזרה של מקהלת המורמונים המפורסמת בת 400 הזמרים, בלוויית העוגב הענק, הרי שבערב אחר, באולם אבראבנל (Abravanel) האלגנטי שנבנה לפני 27 שנים לכבוד חגיגות המאתיים לארצות הברית, האזנו לקונצרט נפלא של התזמורת הסימפונית של יוטה עם אותה מקהלה, שבו הושמעו הטה דאום של דבוז'אק והרקוויאם הגרמני של ברהמס, כשמילות היצירות מוקרנות על מסך מעל התזמורת - רעיון מצוין נגד רשרוש ה"תוכניות" שמלווה את התזמורת הפילהרמונית שלנו בקונצרטים ווקאליים. אגב, במבואת האולם ניצב "המגדל האולימפי", פסלו המדהים, הגבוה, העשוי צינורות זכוכית אדומים של אמן הזכוכית הידוע צ'יהולי. הפסל הוצב כאן ב-2002, לכבוד אולימפיאדת החורף שהתקיימה בעיר פארק סיטי הסמוכה.

סולט לייק סיטי עם כמויות השלג הרבות היורדות בה היא אחד מיעדי הסקי הטובים ביותר בצפון אמריקה עם עשרה אתרי סקי ו-100 מעליות סקי, הנמצאים במרחק שעה בלבד ממרכז העיר ופועלים בחורף מסוף נובמבר עד אמצע מאי. ואילו בקיץ - זה הזמן ליהנות מהקניונים התלולים והעמוקים המקיפים את העיר, מנוקדים בשדות קרח, אגמים חבויים, מפלי מים ושטיחים של פרחי בר.

 

ביסונים בימה של מלח

בעיר ששמה סולט לייק חייב להיות כמובן אגם מלח. ואכן יש. האגם, שבתקופה הפרה היסטורית כיסה את כל האזור, נושק היום לאזור נמל התעופה של העיר ומשתרע הרחק צפונה לאורך של כ-021 ק"מ. בתוך הימה נמצאים שמונה איים עיקריים, הגדול בהם הוא אי האנטילופ (Antelope Island), שהוא פארק מדינה (State Park) ואפשר להגיע הישר אליו בכביש היוצא מהעיר ונמשך לאורך 48 ק"מ. את שמו קיבל האי מהחוקרים הלבנים הראשונים שהגיעו אליו ב-1845 וגילו אנטילופות רועות בין השיחים הנמוכים המכסים אותו.

האנטילופות אינן בודדות בשטח. יש באי גם כבשים ארוכות קרניים, זאבי ערבות, שפנים, נחשים, פליקאנים, בזים ונצים בעונתם, ציפורי מים, חרקים, יתושים וכ- 700 תאואים (Bison) ענקיים, צאצאי עדר קטן בן 12 פריטים, שהובא אל האי ב-1893 והיום הם בעלי הבית האמיתיים בו, מסתובבים חופשיים ולוחכים עשב בר להנאתם. במרכז האי מתרומם חוט שדרה מקסים של גבעות ירוקות עם סלעים שפיציים - הנראה כמו תמונה מהירח ואמנם, הסלעים העתיקים באי, אלה המכסים את שני השליש הדרומי שלו, הם מהעתיקים ביותר על כדור הארץ. אל תוך השממה הזאת הגיע לכאן ב-1848 מתיישב הקבע הלבן הראשון, פילדינג גאר (Garr) והקים בה חווה מפוארת הקיימת עדיין עד היום הזה, על המיבנים, הרהיטים, כלי הבית וכלי העבודה העתיקים. אכולי זבובונים נזכרנו שם בבתי החלוצים שלנו בעמק יזרעאל.

יש באי גם מרכז מבקרים מעניין, דמוי מבצר מוגן ובו תצוגות על הגיאולוגיה, החי והצומח שבאי, ובחנות הקטנה אפשר לרכוש ספרות רלבנטית על הפארקים ושבטי הילידים של האזור. וכך, בין המדבר הקדמון במזרח יוטה והבירה המודרנית, הרי לנו עוד חתיכת היסטוריה מראשית ההתיישבות במערב.