אביב בשווייץ 

מאת אתי ישיב

אם יש משהו יותר יפה מכפר שווייצי קטן לחוף אגם, מוקף צוקים אלפינים מושלגים, הרי זה כפר שווייצי קטן לחוף אגם, מוקף צוקים אלפינים מושלגים - באביב. או אז מתחילים העצים והשיחים שעמדו עירומים כל החורף להתמלא ניצנים זעירים המבקשים להתפקע, וכשהם נפתחים מציץ מכל אחד עלה זעיר שבתוך שבוע ימים הולך ונפתח וגדל עד שהוא ממלא את העצים בעלים טריים, ירוקים-שקופים שכמעט אפשר לראות דרכם, או בתפרחות קסומות, כמו עננים פורחים, של פרחים לבנים וורודים המבשרים את בוא האביב. בשווייץ, בשל היותה אחת הקטנות שבמדינות אירופה, ובשל מערכות התחבורה הציבורית הנוחות והמתוחכמות שבה, ניתן לחלוף בקלות תוך מספר שעות מהנוף הנשגב של קרחוני האלפים, דרך מעברי הרים ועמקים מרהיבי עין, אל ערים יפהפיות המציעות אוצרות תרבות מופלאים. לא חשוב אם בוחרים לנוע ממקום למקום או מעדיפים להתמקם במקום אחד ולצאת ממנו לטיולי יום; לא חשוב אם בוחרים לנסוע ברכב שכור או ברכבות; לא חשוב אם גרים בבתי מלון (ויש מהם בכל הרמות) או שוכרים בתי נופש כפריים, דירות נופש או צימרים; לא חשוב באיזה מסלול בוחרים וכמה זיגזגים עושים - לכל מקום ניתן להגיע בזמן סביר ובנוחיות. מערכות התחבורה של שווייץ כוללות רכבות, אוטובוסים, ספינות קיטור, מעבורות, רכבלים, מעליות הרים, מסוקים, כדורים פורחים, אופניים ומה לא, והשימוש בכל אחת מהן הוא חוויה מיוחדת לעצמה. הרכבות למשל מכסות כ-5,000 ק"מ  של דרכים ברחבי שווייץ והן נוחות, נקיות, נעימות לעין, שקטות, מהירות והעיקר - מדייקות, באופן כמעט מרגיז. לפחות בשבוע הימים עליו אני יכולה להעיד, לא היה אף איחור ביציאה ולא היה אף איחור בהגעה, והאמינו לי, בדקנו אותן במתח, בהנאה ובקנאה עם שעונים ביד. הרכבות נוסעות בין הערים החשובות כל חצי שעה ולמקומות אחרים - כל שעה, מהשכם בבוקר עד חצות הלילה. החלטנו איפוא שבשבוע הזה של אביב העומד לרשותנו, ננסה לנוע ברכבות ממקום למקום - ולא הצטערנו. נאמנים להחלטתנו, עלינו לרכבת כבר בנמל התעופה של ציריך ואחרי שעתיים פרקנו את עצמנו עם מזוודותינו בתחנת הרכבת של תחנתנו הראשונה - לוזאן, העיר שכמעט יושבת על האגם שבפי כמה נקרא אגם ג'נבה ובפי אחרים - אגם למאן (Leman) והיא מוקפת כרמים, כרי מרעה, יערות ומעל הכל - הרי האלפים.

 לוזאן איננה דווקא עיר תיירות מובהקת, אבל זוהי עיר קוסמופוליטית, בהיותה עיר אוניברסיטה שסטודנטים מכל העולם שוחרים לאוניברסיטאותיה; מרכז מסחרי שאנשי עסקים, בעלי הון ואנשי החברה הגבוהה נוהרים אליו, ומקום מושב הוועד האולימפי הבינלאומי, שמי לא עולה אליו לרגל בחרדת קודש מכל העולם - עסקנים, פוליטיקאים וספורטאים. לב העיר הימי-ביניימית בנוי על צוק שבראשו ניצבת הקתדרלה, וממנו משתפלים רחובות צרים בשיפועים חדים למטה, אל העיר החדשה והתוססת המקיפה אותו. לוזאן היא העיר החמישית בגודלה בשווייץ ולה רק 125 אלף תושבים, אבל היא מציעה להם ולמבקרים בה מגוון של עשרים מוזיאונים, המציגים את המורשת של האזור, כמו גם את התרבות העשירה שלו הנמשכת עוד מזמן הרומאים (עדיין אפשר לראות קטע של הדרך הרומית העתיקה, הנמצאת בדיוק על נתיב הכביש שבין לוזאן וג'נבה). שוטטנו בהנאה בין סמטאות העיר העתיקה, בכיכר המקסימה Place de la Palud, עם בית העיריה הרנסנסי, מזרקה מקסימה בת המאה ה-16 ועם בית מספר 23 בו מותקן שעון גדול מלא חיים המשמיע את השעות בלוויית גלריה של דמויות היסטוריות. בשבתות, משבע בבוקר ועד אחת בצהריים, מתקיים בכיכר ובסביבתו שוק גדול המושך המון אדם. מטיילים, פוגשים מכרים, שותים יין, כל שבוע חגיגה. בסמטה שליד הכיכר גילינו כתובת על קיר עתיק המעידה כי זהו בית גותי שנבנה בשנת 1340 כחלק מהחומה שניצבה כאן. העין צדה גם תחנת משטרה קטנה, שמשעשע אבל גם מעורר קנאה לקרוא שהיא פתוחה, ממש כמו חנות, בשעות מסוימות בלבד. בבוקר מ-07:30 עד 21:00 ואחר הצהריים מ-14:00 עד 18:30. לידיעת הפושעים. מדרגות עץ מקורות העלו אותנו אל הקתדרלה, לאורך בתי מידות עתיקים שבקומות הקרקע שלהם חבויות חנויות קטנות של עתיקות, חפצי נוי, ספרים, קונדיטוריות, וגם מסעדות ובתי קפה, שימושיים מאוד למנוחה קצרה במהלך הטיפוס המייגע במדרגות. ואגב, רוחב המדרגות שנבנו במאות ה-13 עד ה-17 אינו מקרי והוא נקבע כך לטובת הנשים, שהיו יורדות ועולות בהן עם כביסה. אחת עולה עם כביסה, השנייה יורדת עם כביסה וזהו הרוחב עד היום. נושמים ונושפים הגענו אל קתדרלת נוטר דאם, שנבנתה במאות ה-12-13 והיא אולי המבנה הגותי הגבוה והיפה ביותר בשווייץ. בערב חזרנו לכאן לשמוע קונצרט של תזמורת לוזאן והופתענו הן מהקהל הרב שמילא את כל הכנסייה והן מהתוכנית המעניינת שנוגנה בו. ממגדל הקתדרלה (232 מדרגות למי שעוד לא עייף מטיפוס) נשקף נוף יפה של העיר, האגם וההרים וממנו, במשך מאות שנים, קרא שומר הלילה את השעות כל לילה בין 22:00 ל-02:00 לפנות בוקר, כשתפקידו העיקרי היה להתריע מפני שריפות בתי העץ. מהישן אל החדש. המוזיאון האולימפי המפורסם, מבנה קלאסי-מודרני, שנבנה ב-1993, ניצב בתוך גן פסלים מרהיב עם עצים ירוקי עד ומגנוליות מרהיבות, ומשתפל לעבר האגם באזור אושי (Ouchy), עשה את לוזאן, שבמגדל זכוכית מעושנת באזור וידי (Vidy) שבעיר שוכן הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), לבירת האולימפיאדות העולמית. האירגון העולמי נוסד על ידי הברון פייר דה קוברטן (De Coubertin) ב-1894 והמוזיאון מבטא את רעיונותיו האציליים. תוך המוזיאון הוא ספירלה גדולה שהוליכה אותנו בתנועה לוליינית בין הקומות, החל בהיסטוריה של המשחקים (מיוון העתיקה ועד ימינו), חייו והישגיו של דה קוברטן, משחקי הקיץ, משחקי החורף - טקסי הפתיחה והנעילה של אולימפיאדות, רגעים גדולים בהיסטוריה האולימפית, מדליות, תלבושות, לפידים, בולים ומטבעות, ספרים וספריית וידיאו - כל מה שעולה בראש בנושא האולימפיאדות נמצא שם. ממרפסת הקפטריה נראים הנוף הנאה של הגן, האגם וההרים ופסליהם של בוטרו - ילדה עם כדור - ושל ניקי דה סנט פאל (הפסלת שיצרה את המפלצת האדומה בירושלים) - שחקני כדורגל.

סביבות לוזאן מזמנות חוויות בכל פינה, אם למטה מסביב לחופי האגם ואם למעלה במרומי ההרים, וכל מקום נגיש כך או אחרת. דרך לא שגרתית ליהנות מכל העולמות היא טיסה במסוק וכיוון שהיום האיר לנו פנים עם שמש מקסימה וכמעט בלי ענן בשמים, יצאנו אל שדה התעופה הקטן שבפאתי העיר. שדה תעופה הוא שם מוגזם לשדה הירוק עם פרחי הציפורן הצהובים והמרגניות הלבנות שכמה מטוסים זעירים ושלושה מסוקים חנו בו. התאים לי מאוד לפרוש שם שמיכה על הירק, וגם מפית משובצת, ולשבת בנחת עם באגט ריחני וכוס יין אדום. אבל טייס המסוק כבר סימן לנו בידיו, דחס אותנו פנימה, שם על אוזנינו אוזניות כבדות ויצא לדרך. תוך דקותיים היינו מעל האגם הכחול שרק סירה אחת או שתיים נראו בו וכפרים זעירים לאורכו. הערים ואויי (Vevey) ומונטריי (Montreux) וארמון שיון (Chillon) חלפו מתחתינו ואנחנו המשכנו להתרומם לכיוון ההרים ופסגות השלג המזדקרות מהם. השלג לבן וזוהר כל כך באור השמש והעמקים הירוקים, העצים וחלקות השדה המעובדות נמצאים עתה אי שם מתחתינו. נחתנו שוב בשדה ציפורני חתול צהובות והמשכנו במכונית, בדרך כפרית צרה מאוד, בין כרמים מלוא העין, עד הארמון הקטן Chateau des Aigle, שעדיין אפשר לחוש בו את דופק החיים האמיתיים, לא של משפחת נסיכים מרוחקת, אלא של אצולה כפרית שממש חייתה כאן. טעימה מהיין המקומי המצויין וארוחת צהריים מדגי נהר טעימים להפליא וכבר אנחנו שוב בדרך, מטיילים בין בתי הכפר הזעיר, נהנים למראה איכרות העובדות בגינות ירק ולמראה צבעונים ענקים הפורחים בין הערוגות, ונוסעים דרך אזור הכרמים שאבליי (Chablais) שבעמק הרון, חזרה אל חופי אגם ג'נבה ואל ארמון שיון הבנוי על איון סלעי בקצה הצפוני מזרחי של האגם. "שערי אפור, אך לא משנים, ולא צמח הוא לבן בלילה אחד", כתב הלורד ביירון בפואמה שלו "האסיר משיון" והנציח כך, ב-1816, את האסיר הפוליטי פרנסואז דה בוניבאר (Bonivard), ששהה שש שנים במאה ה-16 במרתפי הכלא של הארמון. ביירון התרגש מאוד מהסיפור ששמע, מהמקום הציורי, מהחומות העבות ומהמרתפים שרוחות העבר מרחפות בהם, והביע בפואמה את הסימפטיה שלו לחרות. בוניבאר סימל עבורו את כל הקדושים המעונים בעולם ששאפו לחרות במשך הדורות. כך הצמיחו ביירון והפואמה שלו שהתפרסמה בכל העולם הנאור, את המוניטין של הארמון הזה, שהיה לאתר המתוייר ביותר בשווייץ. חצינו את הגשרון המוליך אל הארמון והתחלנו את הסיור במרתפים החשוכים והמדכאים, שם, על העמוד השלישי בתאו של האסיר בוניבאר, אפשר לראות את השם ביירון שהמשורר חרט למזכרת. הארמון נבנה כאן לראשונה במאה ה-9, כנקודת משמר על הדרך לאיטליה, עבר כמה ידיים, עד שנמכר במאה ה-12 לנסיכים מבית סבוי. בסיור בין האולמות השונים ראינו את סמלי המשפחה, רהיטים, מערכות של צלחות וסירים עשויים מפיוטר, תקרות עץ נהדרות, חדרי שינה, חדר שירותים עם, לא להאמין, בית שימוש מעץ , מהמאה ה-14, קפלת תפילה עם ציורי קיר דהויים מאותה תקופה, חדרי נשפים ומכל חדר - נוף בלתי נשכח של האגם, ההרים והשמים.

כמה חלב צריך לק"ג גבינה?

נפרדנו מלוזאן ויצאנו ברכבת לכיוון צפון-מזרח, אל הכפר הקטן גרוייר (Gruyeres), שכל אחד מכיר את שמו מגבינות גרוייר הידועות המיוצרות בקנטון הנושא אותו שם (וגם בפריבורג, נוישטל, יורה וברן), אבל לא כולם יודעים איזו פינת חמד הוא. במונטריי החלפנו רכבת ועלינו אל רכבת "גולדן פאס פנורמיק", היוצאת בתדירות של כל שעתיים. מצאנו את עצמנו בקרון "בל אפוק" מהודר שהגיע לכאן כאילו מהמאה ה-19: מחופה עץ, מושבים מרופדים בברוקאד ירוק ועל הרצפה - שטיח. החימום נמצא מתחת למושבים וביום האביב הקר שנחת עלינו היה חמים בקרון ונעים, ואני הרגשתי את עצמי כמו אגאתה כריסטי הנוסעת באוריינט אקספרס ואוספת חוויות. המרחק מלוזאן לגרוייר הוא בסך הכל כחמישים ק"מ, אבל כמו בשווייץ, זהו כבר עולם אחר, כפרי. הנסיעה בין ההרים מדהימה ביופייה ועוברת יערות עצי מחט, חוות מסודרות ומלוקקות עד הסנטימטר האחרון, בתי עץ ואבן ולידם ערמות עצי הסקה כאילו החורף עומד להגיע, פרות מנומרות רועות במדרונות הירוקים - כל תמונה אידיליה המתאימה לבונבוניירה מתוקה. כבר במרכז המבקרים שבתחנת הרכבת של גרוייר אפשר לבקר במחלבה אחת מתוך 200 המחלבות בקנטון המייצרות את הגבינה המקומית ולראות, דרך חלונות זכוכית מבהיקים, את תהליך הייצור - מחלב לכיכרות גבינה ענקיים העוברים להבשלה במרתפים. רק מה, הזמנים מודרניים והיום לא עושים כמעט שום דבר ביד. מכונות אוטומטיות מבצעות את רוב העבודה, והתהליך הרבה פחות ציורי! ולידיעת אניני הטעם - ב-56 מחלבות השוכנות בהרים הגבוהים מייצרים גבינה משובחת עוד יותר, גרייר ד'אלפאז' (Gruyere d'alpage). במוזיאון הקטן והסימפטי הצמוד למחלבה למדנו שפירוש השם גרויור הוא עגור לבן. למדנו גם כמה עשב צריכה הפרה לאכול כדי לייצר את ליטרות החלב שלה ושמכל 12 ליטר חלב מייצרים קילוגרם אחד של גבינה ועוד ועוד אינפורמציה חיונית לנושא והעיקר - שני שליש מכל התוצרת נאכלת בשווייץ עצמה, כשיתר מדינות העולם נהנות רק משליש הכמות. את כלי הרכב חייבים להשאיר במגרש החניה שבכניסה לכפר ומכאן נפרש הכפר היפהפה, מוקף החומות, לעיניים חומדות. הרחוב הראשי שבתים עתיקים מהמאות ה-16 וה-17, בהם זוגות זוגות של חלונות עם אדניות פורחות ושולי גגות רחבים, נוטה למטה לכיוון המזרקה שבמרכז, ומכאן הוא עולה שוב לכיוון המבצר (ברור שיש מבצר, איפה אין?). הכל נראה כמו כפר מספר אגדות ואין פלא שצ'רלי צ'פלין קנה לו כאן את אחד הבתים. אין פלא גם, שלכפר הזעיר בן 500 התושבים נוהרים כל שנה כמיליון אורחים, כמה מהם פגשנו בצהריים במסעדה הכפרית לה שאלה (Le Chalet) שבמרכז הכפר. כולה עץ, וילונות מצוייצים על החלונות הקטנים והרבה פעמוני פרות, סירי נחושת, כלי עבודה ומשפכים תלויים על הקירות לקישוט. פתחנו את הארוחה עם מבחר גבינות, פרוסות "הם" דקיקות ופיסות דגים, וכשנדמה היה לנו שאנחנו מלאים לגמרי רק אז הופיעו כלי הפונדו והרקלט  וירקות כבושים ומיני מאפה והיין נשפך כמים, ואחרי כל אלה קינחנו עם עוגיית מרנג (כל עוגייה בגודל צלחת בינונית) ולידה צלוחית פטל וקרם לקינוח (עוגיות המרנג האלה הן מסורת בכפר ומוכרים אותן בכל פינה, ארוזות כמו בונבוניירות). עזבנו את הכפר הלומים לגמרי - אולי היתה זו הארוחה הכבדה שהשפיעה עלינו ואולי פשוט קסם המקום.

מוזיאון בתחנת טראם ישנה

עוד חמישים ומשהו קילומטרים צפונה דרך אגמים קטנים ועיירות עתיקות, וכבר הגענו אל העיר פריבורג (אם אתה דובר צרפתית), או פרייבורג (אם אתה דובר גרמנית) היושבת בעיקול הנהר סארין (Sarine). מאז 1991 יש כאן לשתי השפות מעמד רשמי זהה וזהו אולי ייחודה של העיר, שחיות בה שתי קהילות אתניות, כשזו הצרפתית חיה בגדה המערבית של הנהר ואילו הגרמנית בגדה המזרחית, ושתיהן קיבלו החלטה אדמיניסטרטיבית לחיות בהרמוניה. העיר העתיקה שהתפשטה מהקניון המדהים של הנהר עד העיר העליונה נראית עדיין כמו עיר ימי ביניימית עם הרבה מגדלי כנסיות ומנזרים, עשרות מזרקות שבראשן דמויות מפוסלות כמו ג'ורג' הקדוש הנלחם בדרקון במזרקה שליד בית העירייה העתיק, גשרים מרהיבים מעל נהר הסארין ו-14 מגדלי שמירה שנותרו מהחומה המקורית של העיר, שנוסדה בשנת 1157. נקודת תצפית נפלאה נמצאת ליד אחד המגדלים, ממש מאחורי קפלת de Lorette. עיקול הנהר וגגות העיר העתיקה נראים מכאן בכל יופיים ובמפלס העליון של העיר העתיקה חולש על השטח מגדל קתדרלת ניקולאס הקדוש הגותית, שאסור להחמיץ את סצינת יום הדין בדלת הכניסה שלה וגם לחלונות הזכוכית הצבעונית כדאי להקדיש זמן. את ההפתעה והאטרקציה הגדולה ביותר בפריבורג של היום מצאתי במוזיאון המיוחד במינו Espace Jean Tinguely - Niki de Saint-Phalle, הנמצא בתחנת טראם ישנה שנבנתה בשנת 1900, הפכה לתחנת דלק, שופצה והיום מוצגות בה עבודות שלה, שלו ואחת משותפת לשניהם: "המיתולוגיה הפצועה", שהיא "מכונת" גרוטאות מתנדנדת של ז'אן, עליה הרכיבה ניקי ברבור זהב פצוע. חובה למי שמעריך אמנות עכשווית. חצי שעת נסיעה (הפעם ברכב) הביאה אותנו אל העיירה הקטנה מורטן (Murten) היושבת על אגם קטן הנושא אותו שם. ולמה העניק המדריך הירוק של מישלן שני כוכבים למקום הזה שפחות מ-5,000 תושבים גרים בו? אולי בגלל חלקו בהיסטוריה של שווייץ: צבא הקונפדרציה השווייצית זכה כאן בשנת 1476 בניצחון מוחץ על צבאו של הדוכס הבורגונדי שרל הקרח; אולי בשל מערכת הביצורים ו-12 מגדלי השמירה שנותרו בחומת העיר; אולי בגלל החוף הציורי של האגם, עם מעגן היאכטות והברבורים השטים בו, שהטיילת שלו היא התגלמות השלווה וכבונוס ניצב בו גם אחד מפסליה היפים של ניקי דה סן פאל, ואולי פשוט בשל המבנים הבארוקים, הרעפים החומים בגגות, המון הארובות (כמעט כמו בבניינים של גאודי בברצלונה), והארקדות החמודות לאורך הרחוב הראשי. מורטן היא צדו הגרמני של האגם. הצד המערבי הוא צרפתי ובו כרמים נרחבים וכפרים קטנים בהם עוסקים בעיקר בייצור יינות ובגידול ירקות. כמו תעשיית הגבינות, גם תעשיית היין כיום ממוכנת לגמרי - מסחיטת הענבים ועד הביקבוק, הפיקוק והאריזה. התענוג שנשאר מביקור ביקבים של היום הוא רק טעימת היין, ואלה שמיוצרים בכפר מוטייה (Motier) שמעבר לאגם טעימים להפליא. החדר שלנו במלון מורטן הוף (Murten Hof) היה קטן, נייר הקיר היה מצחיק (החדר לפני שיפוץ), אבל הכל היה שווה בגלל נוף האגם שנשקף אלינו מהמרפסת הקטנה ועד שירדה החשכה ישבנו שם, מתענגים על השקט והיופי. ארוחת הערב במסעדה של המלון התגלתה כהצלחה גדולה. לפתיחה קיבלנו אני - מרק למון גראס מרענן, הוא - חציל ממולא גבינת פטה ורוטב צזיקי. למנות עיקריות הזמנתי אני - מדליון פילה בקר עם רוטב מלטזי, אספרגוס לבן ותפוחי אדמה חדשים, והוא - פילה כבש צלוי בשמן זית עם אטריות וריחן טרי, ולקינוח - עוגת מרנג, שני כדורי גלידה ותות שדה. הכל היה טעים להפליא והשירות לבבי עם המון תשומת לב.

עיר בירה על שמו של דוב

 את העיר ברן, אחת הערים היפות והמעניינות בשווייץ, אי אפשר להגדיר כ"עוד" תחנה בדרך. זהו אחד היעדים החשובים שייהנו כל אחד - מבוגר, צעיר או ילד. הדוכס ברכתולד החמישי לבית זרינגן, שכר בשנת 1191 את שירותיו הטובים של הארכיטקט האציל בובנברג לבנות לו עיר חדשה בעיקול הנהר אארה. לבובנברג היה כבר ניסיון - הוא זה שתכנן כמה שנים לפני כן את העיר פריבורג, בעיקול הנהר סארין, וגם הפעם עשה עבודה נפלאה במיקום לא פחות מדהים. הדוכס אוהב הציד התלהב מהעיר והחליט לתת לה את שם החיה הראשונה שיצוד. החיה חסרת המזל היתה דב, וכך קיבלה העיר את השם ברן (מהמילה Bar - דוב בגרמנית). הוא גם קבע את הדב כסמל העיר, וקרוב לעיקול הנהר נמצא עד היום כלוב שבו חיים כמה דובים שמנים ועצלים שבקושי זזים ורק מואילים לפעור פה, לתפוס את האוכל שזורקים להם המבקרים. העיר היפה נשרפה כליל בשנת 1405 ונבנתה מחדש, הפעם מאבן חול צהבהבה-ירוקה, וכך היא נותרה עד היום, עיר ימי ביינימית יפהפיה על בתיה ציוריים, המזרקות המיוחדות במינן (את משה רבנו מצאנו בראש מזרקה הניצבת לפני קתדרלת מינסטר), הכנסיות, הרחובות שעצים נטועים לאורכם ושישה קילומטרים של ארקדות מסחר מקורות ששיטוט בהן מחזיר את הזמן אחורה עם חנויות צעצועי עץ ופח, חוטי תפירה וסריגה, סרטים ושנצים, עתיקות, ספרים מיוחדים (חנות שלמה מוקדשת לספרי אמנות יפנים), כל אלה לצד אופנה עכשווית, כובעים מטורפים, גלריות לאמנות ומה לא. בזכות כל אלה נמצאת ברן ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו וגם ברשימה הפרטית שלנו. אבל לברן, בירת הקונפדרציה השווייצית עם 140 אלף תושביה, יש גם פנים אחרות והיא מטרופולין מודרני, מתפתח, עם מבט קדימה. ממרום חדרנו בקומה השמינית של מלון אלגרו המהודר (הצמוד ל"קורסאל", הקזינו) נשקפה לעינינו פנורמה מרהיבה, כשהעיר העתיקה החדשה עם מגדל קתדרלת מינסטר מעליה משמשת רקע לשרשרת הרי האלפים. העץ הגדול הנטוע לפני החדר רק התחיל להתעורר משנת החורף שלו. בעוד ימים אחדים, כשיתמלא עלים טריים, אפשר יהיה לראות רק את ההרים מציצים מעליו ואילו העיר - בה צריך יהיה להסתפק בטיול רגלי.

מלון אריסטוקרטי בלוצרן

רק עוד יום אחד נותר לנו מחופשתנו והחלטנו לבלות אותו בלוצרן. אחת הערים היפות בעולם, לא רק בשל המיקום המיוחד שלה באמצע נוף עוצר נשימה, כששני הרים יפהפיים שומרים עליה - מצד אחד הפילאטוס ומצד שני הריגי, וביניהם שרשרת צוקים מופלאים, אלא גם תודות למקומות ולבניינים הרבים המעניינים שבה. מהעיר העתיקה היושבת על גדות האגם והגשר המקורה המפורסם החוצה את נהר ריס (Reuss) במקום שהוא מתחיל את זרימתו החוצה מהאגם, הכיכרות המקסימות והבניינים המצויירים שבתי אופנה מודרניים משתלבים בהם להפליא, קטע החומה עם תשעת מגדלי השמירה, מסעדות המרתף העתיקות, דרך המוזיאונים המצויינים שמתוכם אני אוהבת במיוחד את מוזיאון פיקאסו היושב צמוד לבית העירייה העתיק בבית רנסאנסי ואת מוזיאון התחבורה העצום המשובב לב קטנים וגדולים, אל המבנים המודרניים של מרכז התרבות החדש ואפילו של תחנת הרכבת המחודשת עם אולם הכניסה השקוף והגג עם הזוויות המשונות. לילה אחד במלון שווייצרהוף (SchweizerHof) האריסטוקרטי והמפנק, על שפת האגם, ממש מול מעגן המעבורות. בבוקר - תמונה אחרונה של ההרים המושלגים הצבועים ורוד באור קרניים ראשונות של השמש ואז נסיעה אחרונה בהחלט, של שעה ורבע ברכבת, הישר אל נמל התעופה של ציריך, בדרך הביתה.