19.04.2024
 
ברוכים הבאים לטנזניה

ברוכים הבאים לטנזניה



מאת אסתר ברנע

 

עשרות בופאלו (תאו, בעברית) כבדי בשר בגובה אדם, קרניהם המאיימות מתעקלות מעל עיניהם ויורדות מטה אל צדי  המצח, ניצבו במעגל. הזכרים מלפנים והנקבות מאחור. הם עקבו יחד אחר התקדמותנו, התבוננו בנו  כאילו בחשד, סובבו יחד את ראשיהם לעברנו עם כל תנועה שלנו.

צעדנו באחת הפינות המעטות בהן יכול אדם להסתובב רגלי בשמורות הטבע המדהימות של מזרח אפריקה, בפארק הלאומי ארושה שבצפון טנזניה, כשאנחנו מלווים צמוד צמוד בפקח - שומר חמוש ברובה, עינו האחת על החיות והשנייה עלינו. פסענו בשקט, לאט, צעד אחר צעד בעשב הגבוה והרטוב, בין גללי החיות, חוצים ואדיות, רוכנים אל שיחי "עגבניות עץ" צהובות פרחים, מסתתרים מפני גשם פתאומי וקצר בין ענפיו העבותים של  עץ "תאנה חונקת"  ומתבוננים מצידנו, בעדרי הבופאלו הרועים בנחת, בחזירי הבר (Warthog) הזריזים, בזברות היפהפיות מפוספסות הפרווה ובעשרות הג'ירפות המותחות צוואר אל העלים שבצמרות עצי אקציה דוקרנים.

קריבו (Karibu) - ברוכים הבאים לבוש האפריקאי.

ארצות מזרח אפריקה מבורכות במיגוון נופים  וביופי בלתי רגיל. תשעה קבין מהם נטלה לה טנזניה, עם הר הקילימנג'רו  ופסגתו המושלגת, מישורי הסרנגטי עתירי החיות, חופי התכלת לבן של האוקיינוס ההודי הנושקים ליבשת ולאיים אגדיים, שוניות האלמוגים, לועות הרי הגעש הפעילים והכבויים, האגמים, הג'ונגלים עם הצמחייה העשירה, שרידי הערים העתיקות, חיות הבר הגדולות והקטנות ובני האדם לשבטיהם השונים, השפות ומסורות התרבות השונות שלהם. איזו סחרחורת מופלאה שאינה פוסקת לרגע של צבעים, של קולות, של תנועה. של משהו שמכה לא בראש אלא ישר בקרביים, כובש את המבקר ומשאיר אותו מותש, מוקסם וזר.

 

טביעות רגליים יחפות בערבה

ההיסטוריה של טנזניה היא אחת הארוכות ביותר בעולם, עם שרידי האדם הקדום בן 1.8 מיליון השנים שנמצאו בקניון אולדובאי (Olduvai Gorge ) וטביעות רגליו היחפות שנמצאו 45 ק"מ דרומה משם בלאטולי (Laetoli), עם קרוביהם הצעירים יותר בני 50 אלף השנה שהקדימו בהרבה אותנו, תיירי המאות ה-20 וה-21, במסעות הציד (הספארי) שלהם, ועם אלפי שנים של הגירה מאתיופיה, ממערב אפריקה ומדרום סודאן, שיצרו כ-120 קבוצות שבטים, החיים על ציד,  מרעה או חקלאות. נוספו לכל אלה, בעיקר באזורי החוף ובאיים, גם קהילות של סוחרים ערבים ופרסים, של בני המזרח הרחוק, של אירופים ואחרים, שיחד בנו את השפה הסוואהילית המשותפת לכולם והביאו לשם את שתי הדתות, הראשונה האיסלאם, במאה ה-11 והשניה הנצרות, באמצע המאה ה-19.

האירופי הראשון שהציג את כף רגלו במזרח אפריקה היה מגלה הארצות וסקו דה גאמה שהגיע לשם ב-1498. הוא היה אז בדרכו מזרחה ופתח את השער לשלוש מאות שנים של אחיזה פורטוגלית באזורי החוף. הערבים מעומאן, שהחליפו את הפורטוגלים במאה ה-18, לא הסתפקו בחופים והתקדמו מערבה אל פנים הארץ, תוך שהם מפתחים את סחר העבדים. באמצע המאה ה-19 התחילו להגיע לאזור מיסיונרים נוצרים אירופים  וכן חוקרים שחיפשו בעיקר את מקורות הנילוס ועסקו גם במיפוי פנים הארץ (ומי לא מכיר את המלים בנות האלמוות: "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"  שנפלטו  מפי העיתונאי הבריטי אמריקאי הנרי מורטון סטנלי, שיצא  ב-1871 בשליחות העיתון ניו יורק הראלד לתוככי טנזניה בחיפוש אחר עקבותיו  האבודים של המיסיונר החוקר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון ומצא אותו חולה ותשוש ליד אגם טנגניקה). השלטון בארץ התחלק אז בין גרמניה (ביבשת) ובריטניה (באיי זנזיבר) ורק בסוף מלחמת העולם הראשונה איבדה גרמניה את אחיזתה ובריטניה קיבלה מחבר הלאומים את המנדט לשלוט בארץ שנקראה מאז טנגניקה. ב-1961 קיבלה טנגניקה את עצמאותה מבריטניה. ב-1963 זכתה בה גם זנזיבר וב-1964 חתמו השתיים על הסכם איחוד ויצרו את הרפובליקה המאוחדת של טנזניה.

ממשלות טנזניה בתבונתן הצליחו למנוע בארצם יריבויות בין שבטיות ומהפכות פוליטיות, שבכמה מהארצות השכנות השחיתו כל חלקה טובה, ומצד שני נקטו במדיניות שימור חכמה ומבוקרת, שהשאירה את טנזניה על מפת התיירות העולמית, בלי להפוך אותה ליעד ממוסחר.

 

ארבעה מיליון חיות בר

טנזניה היא הגדולה בארצות מזרח אפריקה ומשתרעת על פני 943 אלף קמ"ר, בין האוקיינוס ההודי במזרח ואגמי השבר הסורי אפריקאי הגדול (Rift Valley) במערב. היא כוללת בשטחה הרים, מישורים ענקיים  בגבהים שבין 900 ו-1,800 מ', אזור הרי געש, 59 אלף קמ"ר של אגמים נרחבים וחמישה נהרות עיקריים. 250 אלף קמ"ר, קרוב לרבע משטחה, הוכרזו שמורות, המשמשות בית לריכוזי החיות הגדולות, היפות והפראיות ביותר בעולם, כמו גם לחיות קטנות יותר ולבעלי כנף מדהימים. למעלה מארבעה מיליון  חיות בר, בהן  430 סוגים ותת סוגים של חיות שונות ואלף סוגי ציפורים, חיים ב-12 גנים לאומיים, 14 שמורות טבע, אזור השימור של נגורונגורו, שמורות ימיות ושני גנים ימיים המפוזרים בכל הארץ, כמה מהם נכללים ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.

למרות העובדה שפארקים ושמורות טבע  מקיפים את טנזניה בכל עבריה, הנתיב המקובל ביותר על רוב התיירים הוא הנתיב הצפון מערבי, הכולל את הפארקים של ארושה, אגם מנייארה, טראנגירה, לוע נגורונגורו ומישורי סרנגטי העצומים. ואין פלא, שהרי יש בנתיב הזה מיגוון מופלא של נופים, בעלי חיים ומקומות איכסון.

 

ריקוד הפלמינגו

בריצה לעבר הפארקים הגדולים והידועים יותר תיירים נוטים לדלג על הפארק הלאומי ארושה (Arusha) הנמצא 32 ק"מ צפונית מזרחית לעיר ארושה ונקרא על שם השבט Waarusha שחי בסביבה. ההפסד כולו שלהם. זהו אחד הפארקים הקטנים ביותר בטנזניה אבל גם אחד היפים בהם. בתוך שטח קטן למדי (137 קמ"ר) נמצא הר הגעש הכבוי מרו, ההר החמישי בגובהו באפריקה (4,566 מ') שבמדרונותיו המיוערים התחלנו את יומנו בפארק, בטיול רגלי. סבלים מקומיים שריריים, חשופי פלג גוף עליון, חלפו על פנינו כשהם נושאים על ראשם את מטענם של תיירים המעפילים אל פסגת ההר בטיפוס שיארך שלושה ימים. אנחנו הסתפקנו בטיול רגלי בן שעות אחדות, במבט אל ההר המלכותי, בטיפוס אל מפל המים הקטן מאיו (Maio), החבוי בין המדרונות התחתונים של ההר, ובניסיון לקשור קשרים עם החיות שמסביב. אבל  כאמור, שוורי התאו נשארו חשדנים ואילו הזברות העדיפו להראות לנו את אחוריהן היפים. מי ששמח לפטפט עמנו היה ג'ורג', השומר החמוש שלנו, שביתו בארושה והוא נוצרי שומר שבת, שלא שבע מסיפורינו על השבת היהודית ומנהגיה.

עזבנו את אזור ההר ובמכונית לנד קרוזר, נהוגה בידיו הטובות של עמנואל, נהג-מדריך מקומי מופלא הדובר אנגלית רהוטה ובקי בהוויות טנזניה והעולם, יצאנו מזרחה, לחלקו האחר של הפארק, לעבר לוע הר הגעש הכבוי נגורדוטו (Ngurdoto) ואגמי מומלה (Momela). הגשם התחדש פתאום, ירד כמו מבול,  השאיר נחלי מים זורמים והמון בוץ וחדל כאילו לא היה. הדרך, שקופי באבון משתובבים עליה,  מתפתלת בתוך יערות עבותים לעבר לוע נגורדוטו הקטן. ההרים מקיפים את הלוע  ויוצרים מכתש מושלם, שהירידה לתוכו אינה אפשרית. עמדנו למעלה  בגובה 1,824 מטר, בין שרכים ופרחי אורכידיאה שעל שולי המכתש ומבין העצים המקיפים אותו יכולנו להשקיף למטה, אל הקרקעית הבוצית של  המכתש ואל עדרי התאו והקודו המשוטטים בה. דווקא משום שזהו אחד המקומות המעטים שאין לבני האדם גישה אליהם, הלוע הקטן הזה נראה היה לנו כשריד אחרון של גן העדן התנ"כי. את הסוואנות בחלקו הצפוני של הפארק מגוונים אגמי מומלה המלוחים והרדודים, שמימיהם מגיעים מזרמים תת קרקעיים ולכל אחד מהם צבע המיוחד רק לו: כחול טורקיז, ירוק, חום, כל אחד בהתאם למינרלים ולאצות הנמצאים בו. לכל אגם  גם  אוכלוסיית ציפורים מיוחדת משלו  ואנחנו עמדנו זמן רב ליד ציפורי הפלמינגו היפהפיות, הנושאות את גופן הלבן תוך ריקוד אלגנטי על רגליהן הוורודות, הדקות והארוכות. עדיין בתוך הפארק ובכל עיקול של הדרך, נתקלנו בעוד ועוד פילים, זברות, ג'ירפות, סוגים שונים של איילות וצבאים, צבועים, חזירי בר, קופי באבון צהובים, קופי קולובוס שחורים ולבנים עם זנבותיהם הארוכים והפרוותיים, כשפרפרים צבעוניים מלווים אותנו מלמעלה כאילו מורים לנו את הדרך. איזו התחלה נהדרת לשבוע ימים בטבע נטו.

בדרכנו לאכסנייה שלנו, Arumeru River Lodge, הנמצאת 15 דקות נסיעה מהעיר ארושה, משך את עינינו בית קטן ועליו שלט צבעוני המכריז על "מרכז התקווה הטובה" (Good Hope Centre). זהו בית יתומים, ענה עמנואל הנהג לשאלתנו. עצרנו ומצאנו מקום צנוע המשמש בית לכארבעים ילד, רובם יתומי איידס. והמרגש והיפה במקום הוא, שהיוזמה להקמת הבית באה מאנשים מתוך הקהילה הכפרית שבסביבה, בעצמם קשי יום ולא גבירים גדולים, שפשוט אספו ילד ילד מהרחוב, נתנו להם קורת גג צנועה מאוד, אוכל, בגדים  ולימודים בבית ספר סמוך. במהלך מסענו בטנזניה ראינו עוד כמה וכמה בתי יתומים, ממשלתיים. המיוחד במקום הקטן והעני הזה הוא האהבה שמרעיפים אנשי המקום על הילדים העזובים האלה ועל התקווה הטובה שהם נותנים להם.

 

מלייקה אהובתי

ארומרו, לודג' חדש וקטן בן 20 חדרים מרווחים, המנוהל על ידי מרטין ומוניקה צוקר הגרמנים, היה הראשון בשורת האכסניות המקסימות שהתגוררנו בהן בשמורות הטבע. הדבר המופלא בכולן הוא מיקומן. כל אחת במקום היפה והמרתק ביותר בשמורה. ארומרו למשל, ממוקם בין שני ההרים, הקילימנג'רו והמרו, ואין דבר יפה יותר מאשר לשבת לארוחת בוקר מפנקת במרפסת של חדר האוכל, בשקט המוחלט השורר במקום, ולצפות בימין בענן המתרומם מעל הקילימנג'רו ומגלה את פסגותיו המושלגות ובשמאל - בגבנונים החדים של הר מרו, בציפורי מראבו ענקיות המסתובבות לאיטן בדשאים המטופחים של המקום, בציפור איביס  לבנת כנפיים ושחורת  מקור ארוך הנוחתת על צמרת עץ קרוב ובציפורי איביס חומות, עם כנפיים ירקרקות המתעופפות ונוחתות גם הן, על גגות ביתני המגורים. לתפוס שלווה? זה בדיוק המקום.

לפנות ערב יצאנו עם ג'וזף דאמאס העובד בלודג' ועם שני כלבי השמירה שבאחריותו, להתבונן בקופי קולובוס שחורים ולבנים בחלקת יער סמוכה.  עצי פיקוס ענקים, ג'קרנדה, בוגונביליה לוהטת בסגול, במבוקים, נחלי מים זורמים ובמרומי העצים הקופים משתובבים, קופצים מענף לענף, מעץ לעץ ו"מרביצים" מופע לוליינות אדיר. ג'וזף מזמזם בשקט שיר אהבה למלייקה. מלייקה היא הנקבה של סימבה, אריה בסוואהילית, אבל ג'וזף שר על נערה. וכך הוא שר: מלייקה, נא קופנדה מלייקה, נשינדווה נא מאלי סינה... ("מלייקה,  אני אוהב אותך מלייקה, אני אמצא את הדרך להתחתן איתך").

 

חלומה של אמא

יום ראשון ואנחנו, בדרכנו אל אגם מניארה, עוברים את העיר ארושה ש-150 אלף איש גרים בה ועוד 400 אלף בסביבותיה. בתי  העיר המחולקת לשניים על ידי עמק נהר נאורה (Naura), שטוחים לרגלי הר מרו והם עטופים ירק, עצי פיקוס גבוהים, בננות, דקלים והרבה עצי ג'קרנדה פורחים. הרחובות הראשיים רחבים, סלולים, עם איי תנועה, אבל הערבוביה של בתים נמוכים וגבוהים, של בתי מלאכה ובתי מגורים, של חנויות, דוכני רחוב ושווקים קטנים לאורך הדרך, צבעוניות מהממת של שמלות הנשים והצעיפים שהן כורכות לראשיהן באמנות מיוחדת, שעון קוקה קולה המתנוסס על עמוד בכיכר המרכזית של העיר, כל אלה יוצרים את האווירה המיוחדת של עיר אפריקאית. כאמור, יום ראשון, ורוב החנויות והמשרדים סגורים היום. בהיותה בירת הספארי ("ספארי" בסוואהילית - מסע) של טנזניה, יש בארושה המון משרדים הקשורים בתיירות: משרדי נסיעות, השכרת רכב, חלפני כסף והחלום של כל אמא בעיר הוא, שבנה יהיה סוכן נסיעות. יש בה גם משרדים של מוסדות האו"ם  כמו בית הדין לחקירת פשעי רואנדה, או משרדי הקהילה המזרח אפריקאית החדשה. לאורך הכבישים צועדים אנשים בודדים ומשפחות שלמות בבגדי חג. גברים בחליפות, נשים על עקבים גבוהים, שמלות נוצצות, גלגלים בשיער. צועדים לביקורי משפחה, או לכנסיות, מתוכן בוקעת הבוקר שירה נהדרת.

מטעי קפה, שדות חיטה ותירס נושקים לעיר בשוליה ואנחנו נוסעים על כביש מצוין. בצדדיו נטועים שיחי אגבות (Sisal), אקציות שטוחות עלווה וקקטוסי מנורה, עדרי חמורים חוצים אותו, גמלים מלחכים עשב על הגבעות שליד ולראשונה גם צמד עצי באובב כרסתניים  המבשר לנו כי הגענו אל הפארק הלאומי אגם מניארה (Lake Manyara), הנמצא תחת המצוק המערבי של השבר הסורי אפריקאי,  ושאותו תיאר ארנסט המינגוויי כמקום "היפה ביותר שראיתי באפריקה" .

Serena Lodge, האכסניה שלנו ללילה הבא, נמצא בראש המצוק, בגובה 100 מטרים מעל האגם. ג'מבו, ג'מבו (שלום), ברכו אותנו השומרים הרבים המסתובבים בשטח וממרפסת החדר מתגלה נוף מדהים של האגם, מתאחד עם השמים בעזרת העננים שלמעלה. מתחתינו משתרע היער ואחריו המישורים הירוקים המגיעים עד קו המים.  דרך עפר נוראית במיוחד מוליכה מהלודג' לעבר  הכביש המוליך אל הכניסה לשמורה, אבל עצי הבאובב המיוחדים לשמורה זו (רק בזנזיבר נראה אותם שוב), עצי ה"עמוד" המגיעים לגובה של עשרות מטרים, עצי התולענה (מהוגני) העתיקים והאקציות  הדוקרניות סחטו ממני בלי הרף קריאות התפעלות. וכשלתוך הירוק הנפלא הזה מתחילות להגיע משפחות פילים ואתן גם פיל פילונים עם אף ארוך, מתפלשים בבוץ ובאבק ולמרות גערות אמותיהן מסרבים לצאת מה"אמבטיה", ואחריהן מתגלים הג'ירפות, האימפלות, האריות  וקופי הווארווט (Vervet), שפרצופם שחור ואשכיהם תכולים חמודים, ההיפופוטמים הרוחצים במי הסודה של האגם, הזברות  ושלושה גנו מעלי גירה, ערמות של מונגוסים (נמיות) גמדיים הממלאים את הדרך ובורחים לתוך התעלות כשהלנד קרוזר שלנו מתקרב, ואין ספור של ציפורים צבעוניות, עופות מים המשמיעים קולות צורמניים ולטאות ענק, אנחנו נעשים ממש שיכורי טבע.  שכחנו אפילו לחוש אכזבה על שלא זכינו לראות את אריות השמורה נחים על ענפי עצי אקציה בגובה 6-7 מטרים ואמורים להיות אחת האטרקציות המיוחדות למקום, כי כשירד הערב והשמים המפוספסים ורוד כתום נשקפו במי האגם, כבר לא ידענו את נפשנו מרוב יופי.

 

דיאטה של בשר, חלב ודם

לוע הר הגעש הכבוי נגורונגורו הוא חלק מאזור גדול הרבה יותר, שטחו 8,292 קמ"ר, הכולל תשעה לועות של הרי געש שרובם אינם פעילים, מישורי עשב נרחבים, יערות, אגמים, אתרים ארכיאולוגיים וקניונים המהווים יחד את שטח שימור(Conservation Area) נגורונגורו. הכביש המעולה עליו הגענו לאגם מניארה, ממשיך להתפתל ואנחנו בתוך הלנד קרוזר, בדרכנו לשמורת סרנגטי, מלכת השמורות, שחלק גדול ממנה נכלל בשטח שימור נגורונגורו. הנופים בדרך כה יפים. עמקים מעובדים להפליא ובהם ירקות, תירס, חיטה ובקתות לבנים אדומות מאדמת החמרה של הסביבה עם גגות קש או פח מנקדות את העמקים. עוברים את מרכז האזור -  העיירה הגדולה קאראטו (Karatu) שרוב תושביה הינם בני השבט איראק (Irakw) שמוצאו מאתיופיה. העיירה נראית מלאת אדם, תוססת. נראה שכולם עסוקים במכירה או בקנייה. חנויות, רוכלים מתחת לשמשיות, רוכלים עם סלים גדולים, רוכלים עם פירות על ראשיהם. כל אחד ומרכולתו. הצמחייה מגוונת: עצי ענק, פרזיטים, שיחים, שרכים,פרחים ואנחנו נמצאים כבר בארץ המסאים. מכל מאה ועשרים השבטים המאכלסים את טנזניה, המסאים (אלה המדברים את שפת המה) הם השבט הידוע ביותר. קודם כל בשל גודלו ושנית, בגלל צבעוניותו. זהו שבט של נוודים שנדדו במאה ה-15  מצפון אפריקה לאורך הנילוס עד אגם טורקאנה בקניה ומשם מערבה לתוך טנזניה, כשהם מנסים לשמר את תרבותם ולחיות את החיים כפי שחיו אבותיהם במשך מאות השנים. הם מאמינים באל אחד, זונגאי (Zongai) ומרכז חייהם והדבר הכי מקודש בעיניהם הם עדרי הבקר המספקים את כל מחסורם: חלב ודם לשתיה, בשר למאכל ועורות ללבוש ולריפוד. עזים וכבשים משמשים גם הם למאכל  ועדרי חמורים וגמלים משמשים אותם לנשיאת משאות. זוהי חברה פטריארכלית, פוליגמית,  שבניה הזכרים מתבגרים שלב אחר שלב, כשהראשון הוא טקס המילה בגיל 20, ואחריו - לוחמים (שומרי הבקר) צעירים; לוחמים בוגרים; זקני הכפר - זהו גם שלב הנישואין בגיל שבין 30 ל-40; וזקני הכפר הוותיקים, שהם החכמים מקבלי ההחלטות. הנשים לעומתם חסרות כל זכויות, כולל זכויות ירושה והן עושות את כל מלאכות הבית והכפר, בין היתר שוזרות חרוזים קטנטנים לתכשיטים מקסימים ולחפצי בית אחרים, המשמשים את בני השבט וגם נמכרים בחנויות המזכרות שבלודג'ים. האם יוכלו להתמיד באורח החיים הזה לאורך זמן? ימים יגידו. כבר עכשיו נראה שהילדים שיצאו מהשבט ללימודים אינם ששים לחזור אל הכפר ואל בקתות העץ והבוץ הנמוכות, המכוסות קש, או יריעות ניילון, בתוכן ישנים על עורות בקר ומבשלים על מדורה. הבקתות בנויות במעגלים, כשעדרי הבקר מוגנים  בלילות במעגל הפנימי. המסאים  גבוהים, ארוכי גפיים והם עטופים תמיד בגלימות צבעוניות, קישוטי חרוזים ומתכות על פרקי ידיהם ורגליהם, באוזניים ובשיער הראש. הגברים נושאים עמם תמיד חניתות  ואלות עם ראש כדורי  וכך אפשר לפגוש בדרכים את החתיכים הללו, עומדים מוכנים להבזקי המצלמות של התיירים - תמורת תשלום מתאים כמובן. כדי למנוע את ההתמקחויות עם ה"חאפרים" האלה,  נקבעו כמה כפרים בהם ניתן לבקר, בתיאום מראש ובתשלום קבוע של 50 דולר, המשמשים לצרכי הקהילה כולה. תמורת התשלום מתקבלים האורחים במחולות ובהסברים על חיי השבט והכפר, וניתן לצלם שם בלי הגבלה. ואגב, באותו אופן אפשר לבקר גם בכפרים של בני שבטים אחרים בסביבה, כמו כפרי הבושמנים, הנמצאים במרחק של כ-40 ק"מ מערבית לנגורונגורו, או בכפר mto wambo (נהר היתושים בסוואהילית).

קליידוסקופ של הטבע

בכניסה  לשטח השימור נגורונגורו הכביש נגמר והלנד קרוזר עולה על דרכי עפר מיטלטלות וקופצניות. עוד חמש שעות כאלה  וכבר אנחנו בפארק הלאומי סרנגטי, על מישוריו האינסופיים)  וזהו כנראה פירוש השם "סרנגטי" בשפה המסאית) המשתרעים על שטח של 14,760 קמ"ר, כשרק צוקי סלע מוזרים, כמה מהם דמויי חיות ואחרים כמעט מאיימים בגודלם, מפוזרים בשטח,  והוא הוותיק ביותר והידוע ביותר בעולם בין השמורות האפריקאיות. על הגבעות מולנו התגלה לפתע מראה מדהים של אלפי גנו מתקדמים בשורות, במה שנראה מרחוק כמו סדר צבאי קפדני ורק כשהתקרבנו אליהן השורות התערבבו ואלפי הגנו עברו בדהרה את השביל, נוגעים כמעט בלנד קרוזר.  הנשימה  נעתקה ממש למראה החזיון המופלא הזה.

 יותר ממיליון גנו מגובננים ומזוקנים מלווים בזברות, בופאלו, אילים ואנטילופות,  נודדים כך בדרום סרנגטי אל מישורי העשב הקצר והטרי שאך זה בקע מהקרקע עם גשמי תקופת הגשם הקצרה. בחודש פברואר תתרחש לידת עגלי הגנו הצעירים, כ-8,000 עגלים חדשים כל יום,  ועם התייבשות המישורים  יצאו שוב העדרים, על זקניהם ועגליהם,  לדרך, לצפונה ולמערבה של השמורה. בדרכם הארוכה מזנבים בהם הטורפים הרבים החיים בשמורה: ביבשה - אריות, נמרים,ברדלסים, שועלים וצבועים מנומרים, בעת חציית נהרות - תנינים ומהאוויר - ציפורי הטרף הגדולות, הנשרים והעיטים.

הגענו אל  סופה לודג'  (Sopa Lodge) בגשם כה סוחף עד  שבקושי אפשר היה לראות את הדרך. שלוליות ענקיות מילאו את כל החורים והמהמורות שבדרך והלנד קרוזר קפץ כמו משוגע. אבל כשישבנו בחדר האוכל המפואר והפתוח של האכסניה, הגשם חדל וכמו לפי הזמנה התחילה זרימה של גנו ממש לפני הבניין. שורה בלתי נגמרת כמו בסרט,  ואתם זברות,  אימפלות, בופלו וחזירי בר.

למחרת בבוקר, הדרכים היו בוציות מגשם יום אתמול. הדשאים והעשבים היו רטובים ובשמש הזורחת טיפות המים נצצו כמו יהלומים. יום שלם נסענו במישורים החשופים ובין עצי האקציה. ומה לא ראינו שם! להקה של בנות יענה פורשות כנף ומגלות  ירכיים כמו חשפניות מקצועיות; ברדלס רובץ במעלה עץ אקציה גדול ולידו  גוויית אימפלה שצד והעלה על העץ למשמרת; עדר אילי טופי (Topi) עם פס כהה בפנים וכתמים כהים בירכיים;  משפחת צבועים מנומרים; עשרות אריות עצלים רובצים בעשב, בקושי מנידים עפעף; זוג היפופוטמים שעלו לרגע ממימי בריכה קטנה וחזרו לשקוע בה;  להקת חסידות מראבו ענקיות. וכל היום עדרי הגנו  דוהרים, מתעכבים, לוחכים עשב ושועטים שוב דרומה. אלפים, אלפים. מה אגיד? האפשרות לראות את חיות הבר כה מקרוב (לפעמים קרוב מדי) הינה חוויה מרגשת שאינה נגמרת ואל תאמינו למי שאומר "ראית אריה אחד ראית את כולם". הטבע  כאן הוא כמו קליידוסקופ המשתנה כל רגע ויוצר תמונה מופלאה חדשה.

שוב לילה והגשם לא חדל. דרכי הסרנגטי הפכו לנהרות זורמים של מים ושל בוץ. לחיות זה לא מפריע. אנחנו, בלנד קרוזר, מחליקים, קופצים, חוזרים על עקבינו ומחפשים מעבר חלופי במקומות שלפני שעות היו עבירים ועתה הם נהרות שוצפים. וכל אותו זמן עדרי הגנו ממשיכים במרוצם, באותו קצב עתיק ואינסטינקטיבי של מחזור החיים.

 

לוסי, מפצח האגוזים ובעל המלאכה

חזרה לשטח שימור נגורונגורו וכשנותרה עוד שעת נסיעה אל המכתש המפורסם, אנחנו עושים קפנדריה קצרה לביקור בקניון אולדוואי (Olduvai Gorge) שהוא אתר ארכיאולוגי ואחד משמונת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בטנזניה. השם אולדוואי הוא שיבוש של המלה המסאית אולדופאי, שפירושה שיח אגבה פראי הגדל בקניון. ולמה זכה הקניון הזה להיכנס לרשימת אונסק"ו הנכבדה? אז כך. במקום הנידח הזה, בתוככי טנזניה, נמצאו שרידים קדומים ביותר של האדם. כאן, בשנת 1959, מצאו ד"ר לואיס ואשתו מרי ליקי, את גולגלתו של ההומוניד (דמוי אדם) "מפצח האגוזים" הראשון שגילו 1.8 מיליון שנה, ושנה מאוחר יותר את שרידיו של "בעל המלאכה", הנחשב לשלב הראשון בהתפתחות המין האנושי ושניהם צאצאיה של גברת מאתיופיה בת 3.75 מיליון שנה, שעצמותיה נמצאו ב-1974 והיא נקראה על ידי מגליה "לוסי" לפי שיר הביטלס "לוסי ברקיע היהלומים". בדיוק בני גילה של לוסי,  3.75 מיליון שנה, הן טביעות הרגליים הראשונות של האדם "הזקוף", שנמצאו 45 ק"מ דרומית לאולדוואי באתר לאטולי (Laetoli).

על שפת קניון אולדוואי יש מוזיאון קטן עם מוצגים מדהימים שנמצאו במקום. לא רק שרידי אדם, אלא גם אלו של פילים פרה-היסטוריים, כבשים אדירות מימדים ובנות יענה עצומות. פארק יורה אמתי. וכמה קל לעמוד מתחת לסככת הקש בנקודת התצפית אל הקניון, ולדמות את כל  הישישים הללו בני מיליונים  או מאות אלפי שנים מסתובבים בשטח . כל הפרופורציות משתנות ואנחנו פתאום קטנים כל כך. בבוץ של היום אי אפשר לרדת אל הקניון שאורכו 50 ק"מ ועומקו כ-7 מ'. ומה שבכל זאת רואים מנקודת התצפית הן השכבות הצבעוניות של סלעי הקניון, עצי אקציה שטוחי עלווה ורועים מסאים, עם גלימותיהם האדומות, משגיחים על עדרי הבקר שלהם - תמונה כמו תנ"כית.

 

בלי פקקי תנועה

הדרך אל מכתש נגורונגורו, שהוא בעצם שמורה בתוך שמורה,  רצופה צמחייה עבותה ועשירה במיוחד, עטופה בפרזיטים ובזקני טחב. בין ענפי העצים הענקים יכולים לשכון כפרים  שלמים  ושורשי האוויר שלהם משמשים מגלשות להמוני בבונים. עננים יושבים על חציו העליון של ההר  כמעט דרך קבע ומעניקים לנופים הנפלאים שלו מראה שמיימי מיוחד במינו. אין פלא שזהו אחד היעדים המתויירים ביותר בטנזניה. בגובה 2,286 מטר מעל פני הים, זהו המכתש המושלם ביותר ואחד הגדולים בעולם, מוקף צוקים תלולים המגיעים לגובה 610 מטרים מתחתיתו. 304 הקילומטרים הרבועים שלו, האגמים, הנחלים, הסוואנות הפתוחות, הביצות, החורשות והיערות משמשים בית לכ-30,000 חיות וציפורים שאת רובם פשוט אי אפשר להחמיץ. למרות הקירות התלולים של המכתש, יש תנועה קבועה של בעלי חיים פנימה והחוצה ממנו, כך שגם בנסיעה על הצוקים למעלה אפשר לפגוש בפילים ואריות  חוצים את השביל. לאנשי שבט המסאי יש זכויות מרעה במכתש ואפשר לפגוש גם בהם ובעדריהם במהלך השיטוטים.

כדי להימנע מ"פקקי תנועה" בתוך המכתש, ירדנו אליו מהלודג' כבר בשש וחצי בבוקר. הפרס שלנו על ההשכמה המוקדמת היה לחזות במראות קסומים ונדירים בלי שותפים על 4 גלגלים. היינו רק אנחנו והטבע כשמלוא האופק והעין מחכות לנו הפתעות במו משפחת אריות גדולה שאך זה סיימה את ארוחת הזברה שלה; זוג צ'יטות גמישות אורבות לטרף; בנות יענה מדלגות בחמדה על העשב; ציפורי פלמינגו צובעות את אגם הסודה מגאדי ("סודה" או "מלח" בסוואהילית) בוורוד יפהפה, להקת אנפות מגיעה במיבנה, נוחתת ליד האגם ויוצרת קו ראשון, לבן, ליד המים, או פרח פבוניה ורדרד, בודד, במרכז משטח עשב ירוק ענק. לא אמנה את כל הטורפים האחרים שראינו שם ואת מפריסי הפרסה, והציפורים ועופות המים והפרפרים ורק אספר עוד, שלקראת סוף היום פגשנו סוף סוף  גם בקרנף שחור אחד. הראשון בכל שמונת ימי מסענו בשמורות. למראהו, נשם עמנואל, שבשלב זה הפך מנהג-מדריך לידיד נפש, נשימה עמוקה ואמר: .O.K. עכשיו גמרתי את עבודתי.  ראיתם כבר הכל! ואנחנו, נשמנו נשימה עמוקה ועמדנו נטועים במקומנו, נרגשים למראה החיה הקדמונית, אדירת הכוח הזאת, שיחד עם הפילים וההיפופוטמים הגיעה אלינו היישר מעידנים שמזמן תמו.

ביציאה מהפארק ניצב שלט המברך את היוצאים בברכה קוואהרי (Kwaheri), "נסיעה טובה!" ואחרי ימים של שבילי עפר, שיטפונות, סדקים ומהמורות, עלינו  שוב על הכביש המוליך חזרה לארושה. Karibu Tena, ברוכים השבים!