16.04.2024
 
הונג קונג בשלושה ימים

הונג קונג  בשלושה ימים 

מאת אתי ישיב

אני מוצאת קושי מסוים בהגדרת יצור הכלאיים הזה הקרוי הונג קונג. כבר לא מושבה בריטית, לאחר שהוחזרה לסין ב-1997, אחרי 156 שנים של שלטון זר, אבל עדיין, כשהיא בעצם חלק מהרפובליקה העממית של סין, מתנהלת בשיטה הקפיטליסטית והחיים בה - פוליטית וחברתית - שונים לחלוטין מאלה שבמדינת האם הקומוניסטית. זו מצידה מהווה עורף כלכלי ודמוגרפי, ופתחה לאזרחיה את נתיב התיירות מסין להונג קונג, ואלה מאיימים להציף את הונג קונג -  לטוב ולרע.

אז (בכל זאת) ה"מושבה", על 1,070 הקמ"ר שלה, מתחלקת לארבעה אזורים עיקריים - האי הונג קונג, שהוא לבה הכלכלי, קאולון הקטנה אך צפופת האוכלוסין והתיירים, היושבת בדרומו של חצי האי הקשור ליבשת האם הסינית, והטריטוריות החדשות, בצפונו של חצי האי, שביחד עם כל האיים החיצוניים של הונג קונג, 235 (!) במספר, מהווים 19% משטחה הכולל.

עשר וחצי שעות של טיסה ישירה ונוחה מאוד במטוס אל על מנתב"ג מביאות את הנוסעים הישר אל שדה התעופה צ'ק לאפ קוק, שתוכנן על ידי האדריכל הבריטי הידוע נורמן פוסטר, אביהם של כמה מהבניינים המפורסמים והיקרים בעולם. השדה נבנה  על אי מלאכותי קטן הצמוד לאי לאנטאו והוא מקושר עם העיר בעזרת גשר תלוי הארוך בעולם (2.2 ק"מ), המתפתל, מדהים ביופיו, מעל המפרץ. אפשר לנסוע בו ברכב או ברכבת אקספרס חדישה ומהירה, המגיעה מהשדה למרכז קאולון תוך 19 דקות נסיעה.

כבר בנסיעה הקצרה הזו, משדה התעופה העירה, ועם המראות החולפים לעינינו כמו בסרט, מתגלה סוד קסמה של הונג קונג והוא - נוף אורבני מדהים הנטוע בתוך נופי טבע ציוריים. ההרים הגבוהים, המיוערים, שצוקיהם משתפלים עד קו המים, משמשים תפאורה טבעית למאות מגדלי מגורים ומשרדים צפופים, שכמה מהם מתרוממים אף לגובה של 70 קומות ויוצרים את קו הרקיע המתחרה ביופיו בזה המפורסם של מנהטן. הדרך עוברת לאורך רציפי הנמל - הגדול ביותר באסיה - והיא ממשיכה וחודרת לתוך הסמטאות הצרות והצפופות של קאולון, שהמוני אנשים ממלאים אותן, ושלטי פרסומת מוארי ניאון גדולים וצבעונים באותיות סיניות תלויים בהן בין הבניינים ועל הקירות כשהם מתחרים בכביסה הצבעונית התלויה לייבוש מחוץ לחלונות, וכבר מגיעים לאפינו מהמסעדות ומדוכני הרחוב גם ריחות מגרים ומוזרים של מאכלים בלתי מזוהים. וכך, שבויים בתערובת המופלאה של טבע ועיר, של חדש וישן, של מזרח ומערב, הגענו להונג קונג. 

השם קאולון, שפירושו "תשעה דרקונים", ניתן למקום במאה ה-13, שעה שהקיסר הילד, די פינג משושלת סונג, ברח מסין מאימת חילות המונגולים ששטפו אותה מצפון ושהה כאן קצרות. הקיסר הסתכל סביבו וראה שמונה רכסי הרים, ומכיוון שידוע לכל שבתוך ההרים מתגוררים דרקונים, ומכיוון שידוע לכל כי הקיסר גם הוא נחשב לדרקון, הרי לנו תשעה דרקונים. ומאז נקרא הקצה הדרומי של חצי האי בשם קאולון.

לפני שנכנסנו לסחרחורת האתרים והקניות הגורפת את כל הבאים להונג קונג, לקחנו לנו שעה קצרה לביקור ברובע צימשאצוי (Tsimshatsui). שם, בקצה של הקצה של קאולון, ליד מזח מעבורת סטאר המעבירה נוסעים דרך מפרץ ויקטוריה אל האי הונג קונג בתוך 8 דקות, נמצא מגדל השעון של תחנת הרכבת הישנה שנבנתה לפני כמאה שנים ושימשה בזמנה תחנה סופית לרכבת האוריינט אקספרס ללונדון. ממש לידו, ברחבת המרכז לתרבות של הונג קונג, הצטרפנו לכמה עשרות סינים מקומיים ותיירים לשיעור קצר בטאיצ'י (Taijiquan), וכבר הרגשנו את עצמנו מחוברים עם תושבי המקום ומוכנים להרפתקאות היום.

המראה מטיילת המרכז לתרבות לכיוון מפרץ ויקטוריה הכחול והאי הונג קונג על שפעת מבניו מהמם ממש, ושעה ארוכה עמדנו נטועים במקום, משקיפים לעברם.

עוד שכן מפורסם מהתקופה הקולוניאלית של הונג קונג נמצא מעבר לכביש, במקום בו נפגש הרחוב הראשי של קאולון, רחוב נתן, עם רחוב סולסברי. זהו מלון פנינסולה המפואר, הידוע כמעוז חיי החברה הקולוניאלית הבריטית, ממש כמו מלון קינג דייוויד הירושלמי שלנו. המלון, ששכן בתחילת דרכו ממש על קו המים, התרחק ממנו בינתיים, לאחר ששטחים סמוכים לו יובשו לצורכי בניה, אבל לאחר תוספת של אגף חדש, בן 20 קומות, הוא שומר עד היום על נוף נפלא ועל אווירה אירופית אלגנטית, תוך שחדריו המפוארים והגדולים צויידו במיטב הפינוקים והמיכשור העכשוויים. לא הצלחנו לחזור אל הפנינסולה לתה של אחר הצהריים (פייב אוקלוק טי), שהיה ונשאר מוסד קבוע המתקיים עד היום לפי מיטב הגינונים האנגליים, אבל על פי עצת ידיד מקומי חזרנו מאוחר בלילה ועלינו אל הבר המסוגנן שבמרומי הקומה ה-20, הקרוי "פליקס" רק כדי להשתמש בשירותי הגברים והנשים שעיצובם מיוחד במינו וכמותו טרם ראינו - מדלתות התאים ועד הברזים והמראות. והאמינו לי - היה כדאי. ויש גם נקודה יהודית. המלון נמצא בבעלות משפחת כדורי עתירת הנכסים והממון, שתרמה רבות גם לישראל, בין היתר את בית הספר החקלאי כדורי שלמרגלות הר תבור.

 

פסטיבלים לזכר מגיפות

עוד נקודה יהודית מזמן לנו הרחוב הראשי, הרחב והארוך של קאולון, הנקרא רחוב נתן (לא ממש סינית; מבטאים זאת "נייתן רואד"). הוא נקרא על שמו של סר מאתיו נתן, אחד מראשוני המושלים הבריטים בהונג קונג, שהחליט לפרוץ את הרחוב הרחב הזה וזכה לקיתונות של כעס ולעג מהתושבים המעטים דאז של המקום. מסתבר שהוא דווקא ראה את הנולד, וגם הרחוב הזה הוא מוסד מקומי שאין לו תחליף. ככל שהוא רחב, הוא וסבך הרחובות הסמוכים אליו מלאים אנשים המסתובבים בין מאות חנויות התכשיטים, המצלמות, מוצרי החשמל, הבגדים, הנעליים, החייטים, ושום דבר לא מפריע להם - לא טיפות המים הזולגות על העוברים מהמזגנים, לא הרעש מצופרי המכוניות ומהמוסיקה הבוקעת מכל חנות, ואפילו לא ספסרי הרחוב הנטפלים כמו קרציות ומציעים כל דבר החל משעוני יוקרה מזוייפים, דרך חליפות לפי מידה בן יום ועד מסאז'ים ומה לא. יש בו כמובן גם שפע של מסעדות, מדוכני רחוב קטנים עד מסעדות גורמה בבתי המלון המפוארים הזרועים לאורכו, וזהו גם מקום מצויין לגור בו, למי שמעדיף להימצא בתוך האקשן. ואגב, לחלקו הדרומי של הרחוב ניתן הכינוי "מייל הזהב" (Golden Mile), הן בשל מחירי הנדל"ן האסטרונומיים והן בשל אמנות סחיטת הכסף מתיירים.

עוזבים קצת את רחוב נתן ועוברים לרחוב צ'אתם דרום 100, שם נמצא המוזיאון ההיסטורי של הונג קונג (פתוח כל יום, פרט לימים ראשון ושלישי, בשעות 10:00 - 18:00, ובחגים עד 19:00) במבנה חדש וגדול. המוזיאון מתעד בצורה נפלאה את 6,000 שנות ההיסטוריה של המקום מהתקופה הניאוליטית ועד החזרתו לסין ב-1997, בעזרת מימצאים ארכיאולוגיים, תמונות, פסלים, מונוגרמות, סרטים. אני התרגשתי במיוחד מתצוגת פרק הכיבוש היפני של הונג קונג בימי מלחמת העולם השניה, עליו באמת לא ידעתי הרבה לפני הביקור. למדתי גם, שלכמה אמונות ופסטיבלים מקומיים יש שורשים במגיפות הקטלניות שהשתוללו כאן במאה ה-19. הסינים בהונג קונג מאמינים שמגיפות פורצות בגלל מעשים רעים שנעשים על ידי בני האדם נגד הטבע וגורמים לזעם האלים והרוחות הרעות והם מחפשים את הגנת האלים וברכתן של הרוחות בעזרת נוהגים טקסיים. היות והאנשים החומרניים האלה הם גם מאמינים גדולים במסורות ומתייחסים אליהן במלוא הרצינות, יש להניח שגם מגיפת הסארס תשאיר אחריה איזה פסטיבל שטרם נולד.    

חוזרים לרחוב נתן. מסגד גדול עם כיפת שיש לבנה וארבעה הצריחים עומד לו שם בבדידות מתנשאת, כאילו מסתייג מהמולת הרחוב. הוא נבנה לפני 22 שנה על בסיס מסגד שנבנה לפני למעלה ממאה שנים עבור החיילים ההודים המוסלמים ששירתו בצבא הבריטי. מבקרים שאינם מוסלמים חייבים לקבל אישור מוקדם לביקור במסגד, וכך אני מצליחה להחמיץ אותו בכל אחד מביקורי כאן.

רחוב נתן ממשיך ועובר עכשיו לרובע יאו מה טאי (Yau Ma Tei) וממנו למונג קוק (Mong Kok), שבהם המזרח גובר בגדול על המערב. כאן נמצאים כל השווקים המיוחדים, כמו שוק אבן הירקן (Jade; פתוח כל יום בשעות 18:00-09:00), בו המוני דוכנים לממכר אבני ירקן גולמיות, או מעובדות לתכשיטים מופלאים, באיכויות מגוונות וצריך כמובן גם להיזהר מזיופים; החנויות ברחובות נינג פו ורקלמיישן (Reclamation) המוכרות דגמי נייר של בתים, מכוניות ושטרות כסף של המתים, שלפי הנוהג נשרפים בזמן הלוויות, כדי להבטיח את רווחתו של המת בחיים שאחרי; שוק הפרחים הנלבב ולידו, ברחוב יואן פו (Yuen Po) שוק הציפורים, ובו מאות ציפורים צבעוניות מזמרות ומקשקשות בכלובים מהודרים ומצועצעים, ומשום שהסינים מאמינים כי הן מביאות מזל טוב, הם מטפחים אותן, יוצאים איתן לטיולי בוקר וערב, מאכילים אותן בגרעינים, אבל גם בחרגולים המושחלים על מקלות אכילה ומחליפים עצות וחוויות עם שכניהם; החנויות ברחוב שנגחאי המוכרות שמלות כלה אדומות, או מצעים רקומים לארגז הנדוניה של הכלה המסורתית; שוק הלילה, גם הוא ברחוב שנגחאי ושוק הנשים ברחוב טונג צ'וי (Tung Choi; פתוחים מהצהריים, אבל מתמלאים לקראת הערב והלילה).

 

הבשורה של מזל מס' 18

הגדת עתידות היא מקצוע מקובל כאן, וליד המקדשים אפשר למצוא עשרות ומאות דוכנים של קוראי כף יד, שכמה מהם עושים זאת גם בשפה האנגלית. אלה אגב, מפענחים גם את הבשורות של מקלות המזל העשויים כפיסי עץ במבוק שטוחים, שכל אחד מהם מסומן במספר מזל. המאמינים כורעים לפני האל שבחרו בו באותו יום, מטלטלים את הכפיסים בתוך מיכל, טלטל ושקשק, עד שאחד מהם נפלט החוצה והמספר שעליו מציין את הבשורה המיוחלת. עבור "חבילת מזל" שלמה, הכוללת קריאת כף יד ופענוח בשורת הכפיס. הסינים מרבים להתייעץ כך עם הרוחות והאלים, במקדשים. בביקוריהם הם מביאים לאלים מנחות של פירות, ירקות, או בעלי חי, מדליקים נרות קטורת ומשקשקים במקלות. ואם הבשורה אינה לרוחם -  תמיד אפשר ללכת למקדש אחר.

במקדש מאן מו שבאי הונג קונג, רכשתי את ספר המזל של מקדש זה, שבא לענות על הסקרנות של זרים כמוני באמונות הסיניות ובטקסים הדתיים. ממזל מספר 18 למשל הייתי נזהרת: "מעמד ועושר קשים להשגה. מחלה דורשת תפילות. יש להימנע מתביעות משפטיות. נוסעים יגיעו ליעדם באיחור. הצלחה דורשת עבודה קשה. חסד יביא אושר". את מספר 1 לעומתו הייתי מקבלת בשתי ידיים: "תגיע לעמדה גבוהה. העושר קרוב. הצלחה בתביעות משפטיות. החלמה ממחלה. זמן נכון לנישואין. הולדת בן. היקרים לך יגיעו".

מקדשים אחרים בקאולון הם כמובן הקניונים העצומים, כמו אושן סנטר או הארבור סיטי הסמוכים לתחנת מעבורת סטאר, אבל לא רק הם. יש עוד קניונים רבים כמותם ואפשר בקלות לבלות בהם ימים שלמים, כמו שעושים רבים מהתיירים ואף מהתושבים עצמם, בחנויות המותגים המערביות, שכלל אינן זולות, או באלה המתמחות בסחורות מסין ומהמזרח הרחוק.

 

כל סמטה וההתמחות שלה

המעבר מקאולון אל האי הונג קונג נעשה במעבורות הסטאר החוצות את המפרץ בתדירות גבוהה, או באחת המנהרות המשרתות את המכוניות הרבות ואת הרכבות.

האי הקטן - כולו 75 קמ"ר - היה כפר דייגים עני, טרשי, ללא אוצרות טבע, ללא נהר ומוכה מלריה, עד שהאימפריה הבריטית השתלטה עליו לפני 161 שנה והקימה בו תחנת סחר שהלכה והתפתחה והתפשטה גם מעבר לו. כל המושבה הזו נקראה על שם האי קונג קונג, שהפירוש הסיני של שמו הוא "נמל מקלות הקטורת". ואילו הבריטים, שבעת עלותם מהים אל האי חשו בריחות הניחוח שעלו מחורשות העצים שבאזור אברדין, כינו אותו "נמל הניחוח".

המקום המזוהה ביותר עם האי הוא הפסגה, שבימי הבריטים נקראה "פסגת ויקטוריה" והיום היא פשוט "הפסגה" (The Peak), וסביבה האזור הנחשק ביותר למגורים באי, שמחירי הווילות שבו נאמדים במיליוני דולרים אמריקאיים. מאז 1888 עולה אל הפסגה רכבל, הפועל כל יום בין השעות 07:00 - 24:00 עם שני קרונותיו היכולים להסיע 72 נוסעים, ואפשר גם להגיע בכביש המתפתל ומטפס למעלה, משם נפרש מראה פנורמי מרהיב ביופיו של כל האי. מומלץ לעלות אל הפסגה גם בלילה, אז לובש האי מחלצות אור מרהיבות, כמו אגדה. 

את ארוחת הערב אכלנו בקפה דקו (Deco) הנמצא ממש בפסגה, ברחוב פיק מספר 118. המסעדה מתמחה במאכלי ים ואני יודעת שהאוכל היה מצויין, אבל ישבנו בשולחן ליד חלון ומה שבאמת העסיק אותי כל הערב היה הנוף הנפלא שנשקף ממנו.

גורדי השחקים של אזור סנטר (Center) בהונג קונג הינם אתרי תיירות לכל דבר וכמה מהם הם יצירות אדריכליות יוצאות דופן. כזה למשל הוא המבנה של בנק הונג קונג שנחאי, שגם הוא, כמו נמל התעופה החדש, תוכנן על ידי האדריכל האנגלי נורמן פוסטר.  וכפי שסיפר לנו המדריך שלנו, ג'ון, העיצוב הייחודי שלו מסמל את תדמית הונג קונג בעיני עצמה - חדשנית, נועזת ויקרה. המבנה מודולרי, עשוי מחלקי פלדה, אלומיניום וזכוכית, שהורכבו כמו מאבני לוגו לגובה 129 מטרים, מסביב לאטריום בגובה 11 קומות, המואר על ידי מערכת מראות שמופעלות בעזרת מחשב. המבנה, שעלותו היתה כמיליארד דולר (הונג קונגי),  ניתן לפירוק והרכבה במקום אחר.

המגדל של בנק אוף צ'יינה לא מפגר אחריו, וממרומי 368 המטרים שלו ו-74 קומותיו נשקף נוף עוצר נשימה. מתכנן הבית, אי אם פאי, הוא אדריכל סיני אמריקאי ממוצא סיני, והתפרסם כשתכנן את הפירמידה בחצר הלובר בפאריס. את הלובי המפואר הוא עיצב בסגנון סיני עתיק ושתי האנטנות המוצבות בראשו נראות כמו זוג מקלות אכילה. גם בית ז'רדין (Jardine House) מושך עין: 1,700 החלונות העגולים הנטועים בו זיכו אותו בפי המקומיים בכינוי "בית אלף הפתחים", וכך עוד מבנים רבים אחרים. ראינו אותם תוך טיול ברחובות האי ונהנינו כפל כפליים לראות אותם בטיסה קצרה, מרהיבה, של 10 דקות, במסוק של חברת הליסרוויס (Heliservices), שהטיס אותנו  מסביב לאי, מעל יער המגדלים שלו, ומעל מפרץ ויקטוריה והמון האיים הקטנים שבסביבתו - חוויה בלתי נשכחת.

אם אזור סנטר הוא הלב המערבי של הונג קונג, הרי המערב הגיאוגרפי של האי הוא דווקא המקום לראות בו את החיים האמיתיים ואת מסורות המזרח העתיקות. מומלץ להגיע אליו במדרגות הנעות (Hillside Escalator Link), שהן אתר תיירות לעצמו, עד מפלס הביניים (Mid-Levels Escalator). כבר בדרך עוברים ממש בתוך  הסמטאות הצרות, החנויות, בעלי המלאכה, בנייני המגורים - עולם שלם על מדרגות. אגב, המדרגות האלה משמשות את תושבי הונג קונג בדרכם לעבודה או לקניות בסנטרל וחזרה הביתה לווסטרן, ולפיכך הן נעות  בכיוון אחד כל פעם - בבוקר הן רק יורדות ומהצהריים הן רק עולות.

כדאי לא להחמיץ טיול לאורך רחוב הוליווד הגדוש חנויות של עתיקות סיניים, ומי שמעוניין בחפצי אמנות אותנטיים ולא רק במזכרות הזולות הנמכרות בשווקים - וגם מוכן לשלם עבורם - ימצא כאן מבחר מדהים. ממשיכים לטייל ברחוב הוליווד מערבה עד רחוב לדר ("הסולם") התלול והקצר, ומגיעים אל המקדש הצבעוני מאן מו שנבנה לפני כ-160 שנה לכבוד מאן, הוא אל הספרות ועובדי השירות הציבורי (שהיו קבוצה משכילה ומתוחכמת בחברה המנדרינית), וכן לכבוד מו, אל המלחמה ואומנויות המלחמה. שמונה דמויות בנות אלמוות שומרות על המקדש מבחוץ ובפנים ממלאים אותו עשן וריחות נרות הקטורת הספיראליים התלויים מהתקרה בעשרותיהם, ותהלוכה בלתי פוסקת של מאמינים המניחים את מנחותיהם על המזבח, ממלמלים את תפילותיהם, משקשקים במקלות המזל ולא מתרגשים מהזרים התוקעים בהם עיניים סקרניות. ככל שחודרים פנימה יותר אל מבוך הסמטאות, נעשית התמונה סינית יותר ויותר. נשים זקנות יושבות בפתחי הבתים, מרכלות, סורגות ומנהלות את חיי המשפחה בעזרת טלפונים נישאים. מבחר הסחורות בחנויות כולל תבלינים ותרופות מסורתיות, אבני ירקן, זרי אבל, יין נחשים - כל סמטה וההתמחות שלה.

בלילה נחזור אל האזור המערבי. כאן נמצאים בוהו, סוהו ולאן קווי פונג, המהווים יחד את אזור הבילוי הטרנדי של צעירי האי. יש כאן ריכוז עצום של מסעדות, עם מאכלים אותנטיים מכל העולם, ואלה נסגרות בסביבות השעה 11 בלילה. לעומתן, בתי הקפה, הברים, הדיסקוטקים, מופעי החשפנות, בתי הקולנוע - כל אלה פתוחים עד שעות הבוקר המוקדמות ומושכים גם מבקרים מערביים, שכאן יכולים להתחכך בצעירים המקומיים.

 

מסעדה עם סירה צמודה

מרכז האי הררי ואינו מיושב. לעומת זאת החופים הדרומיים, שהיו בזמנם כפרי דייגים קטנים ודלילים, הולכים ומתפתחים במהירות. כזה הוא למשל אברדין, הכפר הקטן שנבחר לאכלס בו אלפי פליטים וכיום גם הוא נראה כמו יער של מגדלי מגורים. אפילו הנמל של אברדין, שמאות הסירות המשייטות בו שימשו בעבר גם בתים למשפחות הדייגים, הולך ומתברגן. יש בו הרבה פחות סירות מגורים והן הרבה יותר מהודרות ומאובזרות. מי שהמחיש לי הכי טוב את השינוי, היה ילד צמוד למחשב שראיתי על אחת הסירות. אפשר לשוט בנמל בסירות סאמפאן מקורות וממונעות (07 דולר הונג קונגי לאדם לחצי שעה). עוגנות בו גם כמה מסעדות צפות, צבעוניות ומעוטרות באלפי נורות, המגישות בעיקר מאכלי ים ותפריט סיני. הגדולה בהן היא מסעדת ג'מבו, שהיא מוסד תיירותי ידוע ויש לה סירה משלה המשיטה את הסועדים אל המסעדה וחזרה לחוף. אם מגיעים אל אברדין בבוקר, אפשר לטייל בשוק הדגים שעל המזח. קשה להאמין כמה סוגים מוזרים של דגים רואים שם, ואיזה גודל.

ממשיכים בנסיעה מאברדין דרומה, לכיוון חצי האי סטנלי. מהכביש אפשר לראות את פארק האוקיינוס (Ocean Park) העצום, שרכבל מחבר בין חלקיו. מקום נהדר למשפחות עם ילדים. הוא מכיל את האקווריום הגדול בעולם, פארק שעשועים עם מתקנים עוצרי נשימה, וגם את "ממלכת האמצע", שהיא הקטע הסיני של הפארק. הדרך עוברת חופי רחצה מקסימים, עיירות עשירות - ב"מפרץ המים העמוקים" (Deep Water Bay) נמצא הבית הפרטי היקר בעולם, שעלה לבעליו 001 מיליון דולר אמריקאי, לפחות לדברי המדריך שלנו, שממש נהנה להפגיז אותנו במחירי האימה הללו - ובמעלה ההר, ב"מפרץ ההדיפה" (Repulse Bay), בולט בשטח בניין מגורים מיוחד במינו, שפתח מרובע, כמו חלון גדול,  פעור באמצעיתו. הפתח הוא אולי גחמה של המתכנן המאמין בתורת ה"פאנג שואי", אבל אולי צודקים אלה הטוענים שהוא נפתח עבור הדרקון השמימי, שיוכל לעבור בו בדרכו מההרים אל הים. עדיין ב"מפרץ ההדיפה", עוצרים לביקור במקדש שעל שפת הים. האלים והרוחות הצבעוניים  ניצבים בחוץ, ממש על קו המים  והם נראים כמו דמויות מבית היוצר של דיסני. הסינים מתייחסים אליהם ברצינות גמורה ואני הצטרפתי אליהם בליטוף אליל העושר, ליטוף שאמור להפוך אותי כמובן לעשירה. אם לא יועיל, בטח לא יזיק.

עוד 15 דקות נסיעה ומגיעים לחצי האי סטנלי ולשוק הנכסף שלו. מה עושה את השוק של סטנלי לכל כך פופולרי בין התיירים, לא ברור. הוא אמנם מסודר יותר משווקים אחרים ורמת הסחורות בו נחשבת לטובה קצת יותר, אבל המחירים לא נורא זולים והמבחר בוודאי קטן יותר מאשר בשווקים המטורפים בעיר. בכל אופן, כולם מגיעים לסטנלי, ובעיני הפרס הגדול הוא הנסיעה היפהפיה לכאן.

 

דוגמניות זקנות בטריטוריה החדשה

רוב המבקרים מבלים בתחומי האי הונג קונג ובקאולון ורק מעטים טורחים לבקר בטריטוריות החדשות, ש-794 הקמ"ר שלהן מהווים 90% משטח "המושבה" כולה. למרות הכבישים הטובים, הרכבות המגיעות לכאן ויערות מגדלי המגורים שקמו בכמה ערים חדשות ובהחלט מתחרים בקאולון, נשאר קצב החיים בטריטוריות איטי הרבה יותר ועדיין אפשר למצוא, בעיקר באזור המזרחי, אבל גם במערבי ובמרכזי, כפרים ושווקים חקלאיים קטנים, שאנשיהם משמרים ומכבדים את המסורות הישנות, אפילו בלבוש. בכפר  קאט הינג וואי (Kat Hing Wai) המוקף חומות בנות 006 שנה שרוחבן שישה מטרים, קיבלו את פנינו,  ליד שער הברזל הכבד - הכניסה היחידה אל הכפר בן 400 התושבים שכולם בני משפחה אחת הנושאים את השם טאנג והם בני שבט המיעוטים חאקה -  כמה נשים זקנות, בתלבושותיהן המסורתיות. מרשים במיוחד הוא הכובע שלהן, רחב שוליים ומעוטר ברעלת מלמלה שחורה  המגינה על הפנים מפני השמש. תמורת תשר נכבד, הנדרש לפני מעשה, נעתרו הגברות אף לדגמן לפני מצלמותינו.  שוטטנו במורד הסמטאות הצרות עד המקדשון בקצה השני של הכפר ונתקלנו בעוד כמה דוגמניות תאוות תשר, שישבו בפתחי הבתים הזעירים, שרבים מהם הולכים ומשתפצים.

בכפר סאן טין (San Tin) שבסמטאותיו הצפופות אפשר לראות בתים חדשים אחדים והרבה יותר בתים ישנים, רעועים, ביקרנו בביתן האבות הקדמונים המעניין מאן לונג פונג (Man Lung Fung). שלושת אולמותיו עם עמודי אבן מרשימים, נבנו במאה ה-17 לכבוד האדון מאן לונג פונג, הנצר השמיני לשושלת מאן, והם מהווים עדיין את מרכז החיים של הכפר. כאן הם מכבדים את המתים, חוגגים את החגים והפסטיבלים ומקיימים את אספות זקני הכפר. בקצה אחר של הכפר מומלץ מאוד לבקר בטאי פו טאי (Tai Fu Tai), ביתו המפואר של  מאן צ'ומג לואנג, הנצר ה-21 לשושלת מאן, שמוצאה בחבל סצ'ואן שבסין, ומאז המאה ה-15 התיישבו בניה גם באזור זה. הבית האלגנטי שופץ לפני שנים אחדות והוא פתוח לציבור כדוגמה נהדרת לבית מסורתי סיני של משפחה בת המעמד הגבוה, המשכיל.

נסיעה קצרה הביאה אותנו אל נקודת התצפית לוק מה צ'או (Loc Ma Chau), שם, מראש ההר, אפשר לצפות אל העיר שן צ'ן שביבשת סין. רק לפני 28 שנה היה זה כפר דייגים קטנטן בן 20 אלף תושבים והיום - עיר תעשייה סואנת עם מאות גורדי שחקים, שדרות רחבות וחמישה מיליון תושבים. עד החזרת הונג קונג לסין היתה שן צ'ן בבחינת "את הארץ תראה ואליה לא תבוא". היום האטרקציה כבר לא אטרקציה, ובהחלט ניתן להגיע אליה, גם לתושבי הונג קונג, שתאמינו או לא, מבקרים בה כדי לערוך קניות זולות של חיקויי מותגים.

גם אם לא מסיירים ממש בטריטוריות החדשות, אפשר לקבל את הטעם מביקור של שעות אחדות בעיר שא-טין (ShaTin). זוהי אחת הערים החדשות הצומחות כאן במהירות, ושוב - למרות הבתים הגבוהים, מרכזי הקניות הענקים ואזורי השעשועים, יש בה עדיין גם אתרי פולחן מסורתיים, כמו מקדש 10,000 הבודהות ש-431 המדרגות מוליכות אליו, ואם תתעקשו לספור אותם תמצאו לאורך הקירות לא פחות מ-12,800 פסלי בודהה קטנים כשמבחוץ שומרים עליהם כמה פסלי אלים ענקים, אימתניים. מומלץ מאוד לבקר גם במוזיאון המורשת (Heritage Museum) החדש, המכיל אוסף נפלא של אמנות סינית, ההיסטוריה של האופרה הקנטונזית, ותולדות הטריטוריות החדשות. זכינו וראינו גם שתי תערוכות עונתיות, האחת של תצלומים נפלאים ויוצאי דופן מסין של התחלת המאה ה-20, שצולמו בין השנים 1932-1908 על ידי הצלם האמריקאי סידני גאמבל, ותערוכת קרמיקה מדהימה של אמנים עכשוויים. המוזיאון פתוח כל השבוע פרט ליום שלישי, בשעות 18:00-10:00. כל אלה ועוד הרבה נפלאות שלא סופרו כאן - כמו שמורת טבע מרהיבה, עצי משאלות צבעוניים, או פנורמה קסומה מראש ההר טאי מו שאן - הם חלק מהחוויה המרגשת של ביקור בטריטוריות החדשות.