12.12.2018
 
גן עדן באיי גלפגוס

 

גן עדן באיי גלפגוס

מאת  אתי ישיב

צ'ארלס דארווין בילה רק חמישה שבועות באיי גלאפגוס, כשביקר בהם בשנת 1835 במהלך שנות מסעו על האוניה הבריטית "ביגל" (Beagle), אבל הממצאים שאסף שם וההוכחות החיות שמצא הספיקו לו למחקרים עד סוף ימיו ולפיתוח תורת התפתחות המינים והיווצרותם על ידי הברירה הטבעית,  תורה שזיעזעה את עולם המדע וממשיכה עד היום, 173 שנה מאוחר יותר,  לעורר מחלוקות עמוקות כתהום בין אנשי מדע לאנשי דת.

אנחנו בילינו באיים רק חמישה ימים. לא עסקנו במחקר אבל צעדנו בין נופים בראשיתיים מופלאים, שחינו בחברת אריות ים שובבים, צללנו עם מסכות ושנורקלים בין להקות דגים צבעוניים, צפינו בציפורים מרהיבות, ספגנו יריקות מאיגואנות ים מכוערות כל כך עד שהן מקסימות ממש, עקבנו אחר סרטנים כתומים אדומים הבולטים על אבני לבה שחורות, והוספנו עוד מקום אחד לרשימה הקטנה מאוד של גני עדן שמצאנו בעולם.

קבוצת איי גלאפגוס, השייכת לאקוודור, נמצאת כתשע מאות וששים קילומטר מערבית לחופי אמריקה הדרומית, בתוך האוקיינוס השקט, ונחצית על ידי קו המשווה. הקבוצה כוללת 13 איים עיקריים, שישה  איים קטנים ועוד יותר מ-40 איונים זעירים שכמה מהם נראים כמו סלע בודד, חשוף, המציץ מעל פני המים. כל האיים, המפוזרים בשטח של כ-80 אלף קמ"ר,  התהוו כתוצאה מהתפרצויות געשניות של יותר מאלפיים לועות במעמקי האוקיינוס. המבוגרים יותר נוצרו לפני 4-5 מיליון שנה והצעירים שבהם, המערביים,  שם יש עדיין כמה הרי געש פעילים,  לפני מיליון שנה בלבד. כלומר, מה שרואים על פני הים הן בעצם הפסגות של הרי הגעש הענקיים שבסיסם בעומק של 3,000 מטרים מתחת לפני האוקיינוס.

שתי עונות שנה יש באיים - "החמה והגשומה"(ממוצע 28 מעלות צלזיוס), הנמשכת מינואר עד מאי,  ו"הקרה והיבשה" (ממוצע 18 מעלות צלזיוס), ממאי עד דצמבר. אבל זה רק בספרים. בשטח,  הטמפרטורות מושפעות קודם כול משני הזרמים העוברים בים לאורכם: זרם  הומבולדט הקר, שמקורו בדרום צ'ילה, וזרם אל-ניניו החם, המגיע מהצפון בסביבות חג המולד,  וכן מהגובה שבו נמצאים על האי, מהמרחק שלו מאיים אחרים, מהרוחות וממרקם הקרקע.

האגדות מספרות, שעוד בתחילת המאה ה-15 אירגן מלך האינקה טופאק-יופאנקי משלחת אל האיים. אבל לפי עדויות היסטוריות, הם התגלו במקרה, רק ב-1535, כשספינתו של  תומאס דה ברלנגה (Berlanga), הבישוף הספרדי של פנמה שהיה בדרכו לפרו,  נסחפה והגיעה אל האיים. ברלנגה כינה אותם  "האיים המכושפים", משום שלעיני הספרדים המשתאים הם הופיעו ונעלמו לסירוגין בתוך עננים. 

באיים המבודדים האלה, שרגל אדם לא דרכה בהם  עד אז, נמצא מספר רב של בעלי חיים וצמחים. חלקם הגיעו  כשהם נישאים עם הזרם מדרום אמריקה ואחרים תפסו טרמפ על כנפי ציפורים. כאן הם פיתחו ממלכה מיוחדת במינה של בעלי חיים וצמחים, רבים מהם מיוחדים לאיים ואינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם, ובגלל המרחק הגדול מכל מקום אחר  הם התפתחו למינים שונים יותר ויותר מאבותיהם הקדמונים שביבשת. אחת התכונות המדהימות ביותר של  בעלי החיים בגלאפגוס היא שהם לא למדו לפחוד מבני האדם,  ולכן אפשר להתקרב אליהם בלי חשש. הם רואים בנו בסך הכול עוד סוג של בעל חיים  החי כמותם באיים.

במשך  מאתיים וחמישים  שנה היו האיים מקום מפלט ידוע לשודדי ים הולנדים ואנגלים ואחריהם לציידי לווייתנים, שעשו שמות באוכלוסיית הצבים שמצאו שם. את אלה הענקים שנתנו את שמם לאיים ("גלאפגו" פירושו בספרדית צב)  אפשר היה  לאכסן למשך חודשים ארוכים באוניות מבלי להאכילם, ועדיין לבשל מהם מרק  נפלא, כשהטבחים  חותכים איבר אחר איבר מהצבים האומללים,  בעודם חיים.

היום חיים בני האדם בחמישה מהאיים, וכדי למנוע הגירה גדולה שתהרוס את מרקמם המיוחד,  מאפשרים רק לצאצאי התושבים הוותיקים  להתיישב  בהם. האיים הינם פארק לאומי של אקוודור ונמצאים ברשימת אתרי הטבע העולמית של אונסק"ו, ונא לא להתעלף: דמי הכניסה לפארק הם מאה  דולר אמריקאי לאדם, אבל זאת לכל תקופת השהות באיים, שממילא הכל יקר בהם. נסו למשל לרכוש שם ספר.  תמצאו שהוא עולה כ-50% יותר מאשר ביבשת, בייחוד אם אינכם קוראים ספרדית  ואתם  מחפשים ספר באנגלית, "תוצרת חוץ".

 

כמו פני הירח

המטוס שלנו, בואינג 727 של חברת "אירו גל" מלא עד אפס מקום,  נחת בשדה התעופה באי באלטרה, שדה שנבנה על ידי הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה כחלק מקו ההגנה על תעלת פנמה.

כל שראינו היה אי שטוח, חשוף, מדברי,  עם כמה צמחי קקטוס, סככה לנוסעים הבאים והיוצאים ושדרת דוכנים לממכר מזכרות, בולים וחולצות טי. שילמנו, כל אחד, את דמי הכניסה לאיים, 100 דולר אמריקאי, וכבר עברנו לידיו הטובות של צוות האוניה "גלפגוס לג'נד" (Galapagos Legend), עליה נבלה חמישה ימים בין האיים. "מה שלומך," קידם את פנינו בעברית אחד המדריכים, כשרק ראה את כריכת הדרכונים הכחולים שלנו. במהלך ההפלגה הוספנו לו  לרפרטואר העברי שלו גם "טוב, תודה", למען הדורות הבאים.

האוניה הלבנה, היפהפיה, בבעלות ותפעול של חברת קליין טורס האקוודורית, חיכתה לנו במרחק מה מן האי וכמה כלבי מים, שרועים על שביל אבן, הרימו ראש להתבונן בחיות היורדות אל סירות הגומי שיקחו אותנו אל האוניה. מכאן ואילך, הימים היו לנו מערבולת אחת נפלאה של שיט, שחייה, טיולי רגל, מקלחות וארוחות דשנות ומגוונות. הפסקנו להתייחס ללבוש ולמראה ורק חיכינו לחוויה הבאה.

באי ברתולומיאו הקטן, אחד היפים ביותר באיים, כולו  1.2 קמ"ר חומים אדמדמים, והוא  נראה כפניו של הירח עם שדות לבה יבשה והרבה לועות געשניים קטנים, צמחייה דלה, שטוחה לגמרי על הקרקע  וכמה שיחי קקטוס קטנטנים, עגולי זרועות,  מרימים ראש, טיפסנו במדרגות עץ תלולות כשכמה לטאות לבה מלוות אותנו אל פסגת האי,  הצופה אל אחד הנופים המרהיבים ביותר, סלע "הצריח" המחורר והפנורמה של מפרץ סאליבן. מדרגות העץ ניבנו, אגב, כדי למנוע מהמבקרים להתפזר בשטח ולהקטין את מרחב המחיה של הטבע.  חזרנו אל החוף החולי, כשכל שתיים, שלוש מדרגות אנחנו מפנים את הראש אחורה, אל היופי הראשוני והמוזר הזה.

לעומת ברתולומיאו הקטן, האי פרננדינה, המערבי ביותר בקבוצת האיים, הוא אחד הגדולים והצעירים שבהם  וגם הפחות מתויירים. האוניה עגנה בפונטה אספינוזה (Punta Espinoza), וסירות הגומי הורידו אותנו הישר אל מרחבי לבה מרשימים בצורותיהם ומלאים איגואנות ים. מה זה מלאים - ערימות ערימות של זוחלים שחורים דמויי דרקונים פרה היסטוריים עם קשקשים קשים,  שרועים האחד על השני, מתחממים בשמש כמעט בלי לזוז, ורק מדי פעם פולטים מאפם סילון צפצפני של  רוק וממשיכים לנוח. היריקות האלה לא באו להביע מורת רוח מנוכחותנו, אלא לפלוט ריכוזי מלח מגופם. כשהם חשים רעב, הם מתקדמים לעבר המים, שוחים וצוללים ומחפשים אצות ים, שהן מזונם העיקרי. אכלו - הם חוזרים למנוחתם על  הסלעים. התקדמנו לאט, נזהרים לא לדרוך על אחת המפלצות  האלה, דרך שיחי מנגרובים ארוכי שורשים,  אל בריכת מים קטנה בה שחו להנאתם צבי ים, כשהם מוציאים את ראשיהם ומסתכלים בנו - או כך לפחות היה נדמה לנו.

על אחד הצוקים בשפת הים ישב זוג פינגווינים אפורים למראה. הפינגווינים של גלאפגוס הם הצפוניים ביותר בעולם והקטנים ביותר מכל בני משפחותיהם.  כשחזרנו אחרי שעות אחדות, ישב עדיין צמד החמד במקומו, כאילו מחכה לצילום. על צוקים אחרים ישבו קורמורנים גדולים גם הם מבלי לזוז, והסתבר לנו שהם שייכים אמנם למשפחת ציפורי הים אבל מסוג גלאפגואי מיוחד שאינו עף. מה יש להם לעוף? האוכל נמצא לידם ואויבים לברוח מפניהם אין.

 

שחיה עם אריות ים

כל ביקור שלנו באחד האיים התחיל או הסתיים ברחצה במפרצוני הים התכולים-ירקרקים ולמי ששחה עם מסכה ושנורקל, זומנו הנאות ושעשועים כמו שחייה עם עדר אריות ים שלא היססו להתחכך בנו כאילו היינו אחד מהם, צבי ים, שלל דגים טרופיים צבעוניים,סוגים אחדים של  דגי ריי (Ray)  שטוחים כמו מטוס החמקן האמריקאי שחלפו על פנינו בהדרת מלכות ומדי פעם התרוממו וקפצו על הגלים, אבל גם דפיקות לב חווינו למראה כרישים לבני קצוות, שהובטח לנו אמנם שכאן אינם מסוכנים לאדם, אבל לך תדע.

שכנו של פרננדינה, האי איזבלה, שעם 4,588 קמ"ר הוא הגדול באיים ולו חמישה לועות שעדיין פולטים עשן, לעתים. זהו אחד האיים המיושבים, ובזמנו שימש גם כמושבת עונשין לפושעים. על קירות ההר במיפרצון טאגוס נחרתו שמות רבים, שאחדים מהם עדיין ניתנים לקריאה, ומיגל המדריך שלנו  סיפר שזוהי חתימת ידם של שודדי הים בני המאות ה-17-18 נהגו לעגון במפרץ.  תארו לכם:  שעת אחר צהריים מוקדמת, חום כבד, שודדי ים, מושבת עונשין. מצב הרוח הלך והתקדר, וכשמיגל הוסיף וסיפר על מבקרים שהתמוטטו ומתו בעת הסיור, נשארנו רק בודדים שהתנדבו לעלות אל ההר.

התחלתי את הטיפוס ברגל קלה, שהלכה וכבדה ככל שנקפו המטרים החשופים. נכון, ראינו בדרך ניצים וציפורי פריגטה, יונקי דבש, שני חצוצרני עצים נדירים (Finches), כמה עצים דלי עלווה, את אגם דארווין העגול והכחול. אבל עד שהגעתי אל הפסגה הייתי כה מותשת עד שבקושי נהניתי ממראה שדות הלבה המשתרעים עד האופק, לאורך קילומטרים רבים. כדי להתרענן מתלאות הטיפוס יצאנו עתה עם הסירה ללב ים, לשחייה מרגיעה עם חברינו אריות הים. התפתלנו ביניהם והם, מחקים אותנו,  נראו ממש שמחים לחברה שצצה להם פתאום במים.

 

פתאום הופיעו דולפינים

שמו הרשמי של האי הבא שביקרנו בו הוא סן סלבדור, הידוע בעיקר בשמות סנטיאגו, או ג'יימס. מבלבל? לא נורא. לרוב האיים יש לפחות שניים ולפעמים גם שלושה שמות, שניתנו  להם בתקופות שונות ואיכשהו  יש תמיד שם אחד המקובל יותר מהאחרים. אז הפעם הגענו לנמל אגס  (Puerto Egas) בחוף המערבי של האי סנטיאגו. עלינו  אל חוף הלבה השחורה, שבמשך מיליוני שנים נוצרו בה בריכות  שמי האוקיינוס חודרים  אליהן מקרקעיתן, או מפתחים בדפנותיהן. המים נשאבים אל הבריכות בתנופה, מתנפצים ומתיזים סילוני טיפות גבוהים  ונפלטים חזרה אל הים בלוויית קולות רעם. שעה ארוכה הסתובבנו בין הבריכות הגועשות האלה שאחת מהן מכונה "בית השימוש של דארווין", מוקסמים מהן ומשפעת בעלי החיים שמסביב. כלבי ים שעירים עם שפמים ארוכים שחו בקו המים, איגואנות ים, כרגיל,  שכבו בחברותה, כשראשיהן מוטים לעבר השמש, סרטנים כתומים-אדומים טיפסו על אבני הלבה, אנפות שלו דגים מהים, צלופחים התפתלו ליד הבריכות, מלפפוני ים נצמדו אל הסלעים, ומעלינו חגו יונים, שחפים ונצים.

את שעות המנוחה המעטות על האוניה בילינו על הסיפונים, משקיפים לעבר האיים ומחכים להפתעות שיבואו מן הים. הציפייה בדרך כלל השתלמה.  ערב אחד למשל,  התקרבה אלינו להקת דולפינים. קשה היה לספור את המקסימים הקופצניים האלה, שהשתובבו להם כמו ילדים בפני קהל אוהד. קפצו, התהפכו, שחו לצד זה, לצד שני ואחרי שגמרו את המופע, כאילו על פי אות, התרחקו עד שנעלמו. בינתיים הגיעה להקת ציפורי פריגטה, שמהן פשוט אי אפשר להתעלם. קודם כל הן כנראה היורשות של שודדי הים שהרבו לבלות באיים - הן יודעות לשלות דגים מהים, אבל מעדיפות לתקוף ציפורים אחרות ולשדוד את שללן מפיהן כשהן תופסות אותו בעודו באוויר במקורן הארוך והכפוף כוו. בשעת החיזור, הזכר מנפח שק אדום המחובר לגרונו עד שהוא נראה כאוחז  בלון אדום גדול על חזהו וכשהוא זוכה בתשומת לבה של הנקבה, הוא פוצח בקריאות נלהבות.

 

מגושמים ביבשה, זריזים במים

דרומית לאי סנטיאגו, באי הקטן רבידה - או ג'רוויז בשמו השני -  חמישה קמ"ר גודלו, מצאנו חוף מקסים שאחוז גבוה של ברזל באדמתו העניק לו צבע אדום כהה. מאות אריות ים בילו כאן על החוף ומשעשע מאוד במיוחד היה לעקוב אחר האמהות וגוריהן. הגורים, תאוותנים שכמותם, חיפשו כל הזמן אחר פטמות לינוק מהן, ולאמהות פשוט נמאס מהעניין.  הן הדפו בטלפיהן את ה"קטנים" בחוזקה אבל אלה, כמו טפילים, לא ויתרו וחזרו לחפש אחר הפטמות. גם האמהות לא ויתרו והן קמו מרבצן וקרטעו בחול הרחק מהגורים שכמובן לא הניחו להן ודידו אחריהן. המאושרים שצאצאים לא ניתלו עליהם, גלשו לתוך המים, חזרו אל החוף ושוב גלשו. מעניין איך הופכים הגדולים המגושמים האלה, שבקושי זזים על היבשה, ליצורים גמישים ומהירים ברגע שהם נמצאים במים.

 על צוק הסלע הגבוה  הסוגר על החוף כמו זקיף, ניצבו כמה  שקנאים (פליקנים) חומים, אדישים למתרחש. שביל קצר מוליך מהחוף אל לגונה מלוחה. בין שיחי המנגרובים שעל גדותיה מצאנו את קיני השקנאים וגם ציפורי בובי כחולות רגליים. לציפור ארוכת הזנב הזו יש ראש וחזה  לבנים, גב וכנפיים חומים, ורק הרגליים זכו לצבע כחול זוהר, עד שהן נראות כמו נעולות נעליים כחולות. מה הפלא שבשעת החיזור הן מציגות אותן לראווה.

 

מתעייפים אחרי כל צעד

פוארטו איורה (Puerto Ayora) שבאי סנטה קרוז היה מקום היישוב היחיד שבו ביקרנו  בארכיפלג. 15 אלף איש חיים בעיירה ורובם עוסקים בתעשיית התיירות - מבתי מלון קטנים, מסעדות, השכרת סירות, אופנים  ורכבים לסיורים  באי ובאיים אחרים, מיני מרקטים, חנויות מזכרות ועבודות יד מקומיות, גלריות לאמנות, פאבים ועד רוכלי רחוב המוכרים פלחי אבטיח מרעננים בחום הכבד. אם עד כה עגנה ה"גלאפגוס לג'נד" שלנו בבדידות מזהרת באיים השונים, הבוקר הגענו אל המעגן שוקק החיים  שבמפרץ אקדמי הצבעוני, עם תנועה מתמדת של  סירות מעבורת השטות בין האיים, ספינות קטנות, סירות גומי המעבירות מבקרים מהספינות, דייגים, ילדים משתעשעים במים -  עם עצמם ועם אריות ים -  והרבה שקנאים העומדים על ראשי תרנים, על סלעים, על גדרות הבתים, או חגים בשמים עד שהם מזנקים אל המים לשליית דג.

העיירות המיושבות הן המקומות היחידים בכל הארכיפלג בהם אפשר להסתובב באופן חופשי, ללא ליווי. מלבד זאת, יש באיים רק 54 אתרים לסיור, וגם הם אך ורק בליווי מדריך מוסמך. ניצלנו את החופש שהוענק לנו הבוקר לשיטוט קצר בעיירה ולרכישת כמה חולצות טי דרמטיות, אבל מה הן חולצות טי לעומת מה שעוד ציפה לנו.

האטרקציה העיקרית בעיירה היא מכון דארווין, שבשביליו בולטים שיחי המנגרובים ויער של קקטוסים,  כמה מהם גבוהים מאוד. אלה הגבוהים, הנראים עם ענפיהם המעוקמים ועליהם הבשרניים כמו תמונה סוריאליסטית, צמחו כך לגובה כדי להקשות על הצבים הענקיים החיים באי לאכול את עליהם,  והרי לכם דוגמה של ברירה טבעית והסתגלות לתנאי המקום.   

התייר המצוי, שאינו חוקר טבע, יכול לבקר כאן במוזיאון קטן ובמרכז אינפורמציה ולפנות משם הישר אל בית הגידול של הצבים, שבו, כדי להגדיל את האוכלוסייה המדולדלת, מגינים על הקטנים ומכינים אותם לחיים בטבע. ואז אל הפרס הגדול - שני צבי ענק מדהימים, המפורסמים בזוחלי הגלאפגוס. אחרי השוד הגדול של צבים בידי שודדי הים וציידי הלווייתנים, נותרו עתה באיים רק  כ-20 אלף מהם, בני  11 סוגים שונים, שאפשר להבדיל ביניהם על פי צורת השריון שהם נושאים על גבם. הם כה גדולים (כ- 250 קילוגרם), כל כך איטיים וכל כך ביישנים, עד שצריך זמן רב וסבלנות לא מעטה כדי לחזות בתנועה שלהם. קליק, קליק, המצלמות עבדו כמו משוגעות להנציח את בעליהן עם החיות הפרה-היסטוריות האלה.

אבל אחרי הכול זהו מקום מוגן ואילו אנחנו להוטים היינו עדיין לראות את הצבים  חופשיים בטבע. יצאנו אפוא אל מרומי האי בדרך פסטורלית של חוות חקלאיות, גבעות מתגלגלות ומטעי פרי, ירדנו אל תחתית מנהרות לבה עצומות,  שחורות, המזכירות תחנות ישנות של הרכבת התחתית בניו-יורק. המנהרות נוצרו כאשר השכבה החיצונית של הלבה התייבשה ונקרשה ואילו בפנים המשיכה הלבה לזרום. עוד משחק של הטבע וחוויה שהותיר לנו. וסוף סוף הגענו לשמורת הצבים, בה הם מסתובבים חופשי בטבע. מסתובבים זה קצת מוגזם, שהרי עד שהם מתרוממים על הרגליים הקצרות ועושים צעד אחד או שניים עם כל המשא שעליהם, כבר הם מתעייפים ונוחתים שוב על בטנם. המקצוע של הילדים תושבי המקום הוא לגלות את מקומם ולהוביל את המבקרים  (תמורת טיפים, אלא מה) מצב אחד אל השני. כך הגענו אל שישה צבים בשטח. האחד רבץ כמו סלע גדול בשלולית מים, השני באמצע שביל הליכה, והאחרים נחבאו בין העשבים הגבוהים. כל אחד מצא לו טריטוריה מיוחדת לעצמו וכיוון שמשא של שנים רבות על שריונם, הם כבר לא כל כך סקרנים ורק לפרקים שלחו ראש על צוואר מקומט לתלוש עלה מפה ומשם ולתת לנו הזדמנות לעוד צילום.

את שחיית הפרידה מהאיים עשינו בחוף בכאס (Bachas) שבצפון האי סנטה קרוז, ואם עד היום ראינו איים חומים, אדומים, צהובים ושחורים, הבוקר נחתנו על חוף לבן לבן, שרק בשוליו זר סלעי לבה שחורים. עשרות שקנאים ליוו אותנו מלמעלה, כשהם צוללים חדות אל תוך המים, שולים דגים ובולעים אותם עוד טרם ידאו חזרה השמימה. מעבר לגבעות הלבנות גילינו מקוה מים קטן וציפור פלמינגו וורודה, יחידה, שוטטה בו הבוקר וערכה לכבודנו מופע יחיד של ריקוד פרידה מקסים.

האדם הראשון גורש מגן העדן. אנחנו עזבנו אותו מרצוננו אך עם מטען של חוויות לכל החיים.