24.07.2014
 
גואה - לא לתרמילאים בלבד

גואה, לא לתרמילאים בלבד

מאת אהרון לפידות

כבר בגובה 35 אלף רגל הנוף שונה. שמיכת עננים צפופה, שמעל אירופה היתה לבנה ובוהקת קצת כמו דגם משועשע של רכסי האלפים, כאן היא אפורה בגון הפלדה; מצבור של קונוסים מחודדים, כמו שדה זרוע פגודות. פה ושם נקרעת השמיכה בגאיות מאיימים, שבתחתיתם חותרים מי הים הערבי הלאה; הלאה, אל  החוף, שעדיין נסתר מן העין.

הפגישה עם העיר היא חסרת רחמים. מן האוויר נדמה כי הפחונים הרעועים, השחורים, הצפופים להחריד של  מומביי (לשעבר בומביי) משתרעים למרחקים אינסופיים. אפשר כבר לראות את נהרות הבוץ הדקים, כמו נימים ביד זקנה, המפרידים בקושי בין ערימות הפחונים. בצדי המסלול כורעים בני אדם בתנוחה שאינה משאירה ספק במה הם עוסקים.

דלת המטוס נפתחת וגל החום האדיר נדחף פנימה, מחליק במהירות במעברים. איתו מגיע הריח. חם, מסחרר; האבא של כל הריחות. הניסיון להיצמד עוד שניות אחדות לאוויר הסינטטי והמדוחס של המטוס מסתיים בקול ענות חלושה. אין ברירה אלא להיכנע. אנחנו בהודו.         

אלא שהפעם זו לא סתם הודו, זו גואה. וכולם טרחו לחזור ולהדגיש באוזנינו ש"גואה היא לא הודו", ממש כמו שניו יורק היא לא אמריקה. זו הפינה הכי מערבית, הכי מסודרת של הודו. גואה עד היום היא מחוז חפצו של כל תרמילאי יוצא צבא, שמסיבות הלילה שלה (Full Moon Parties) הפכו שם נרדף לבילוי פרוע; שביהירות האופיינית לנו כבר כינינו את חופיה בשמות ישראליים ("חוף תל-אביב" לדוגמה, שכיכב בתקשורת בארץ, לא ממש מוכר למקומיים, למעט אלה העוסקים בתיירות הישראלית ישירות והשלימו עם שיגיונותינו). גואה זו מציגה היום פנים חדשות, בתקווה למשוך אליה גם תיירות בוגרת יותר ובעלת אמצעים. לאורך חופי הזהב היפים שלה משובצים אתרי נופש מהודרים ברמה עולמית, המציעים פעילות מגוונת מספא ועד מצנחי רחיפה. סיורים לעומק ההיסטוריה שלה ולרוחב נופיה מתבצעים במיניבוסים ממוזגים, מלווים במדריכים דוברי אנגלית.

עונת התיירות נקבעת על-פי המונסונים. במשך שלושה ארבעה חודשים בשנה, בין יוני לספטמבר, יורדות מן השמיים כמויות אדירות של מים, ממוצע של 2,500 עד 3,000 מ"מ בשנה. המונסונים משתקים לחלוטין כל פעילות תיירותית. למונסונים גם השפעה מזיקה על החזות הכללית של הבניינים בגואה, שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נראים שחורים וסחופי רוחות. בשולי עונת המונסונים, בחודשים אוקטובר נובמבר, גואה מתעוררת ושיא העונה כאן הם החודשים דצמבר ינואר. מפברואר עד אפריל או מאי מתחילה הנדידה החוצה - וחוזר חלילה. הטמפרטורה הממוצעת היא בן 25 ל-30 מעלות. 

 

הקשר היהודי

גואה היא בעיקר יציר כפיהם של הפורטוגלים, ששלטו כאן במשך 451 שנים ארוכות, מאז 1510 ועד 1961, יותר מששלטו הבריטים בחלקים האחרים של הודו. לפני שנכנעה לאלפונסו דה-אלבוקר, ב-25 בנובמבר 1510, שלטו בגואה הינדים ומוסלמים. הבולט בשליטים ההינדים היה הקיסר אשוקה, שבנה אימפריה רחבת ידיים, שכללה גם את גואה, במאה השלישית לפני הספירה. השליט המוסלמי, שהפסיד את הקרב לכופרים, היה עדיל שאה, מלך בג'אפור. את גואה גילה למערב 12 שנים קודם לכן הספן הפורטוגלי הנודע וסקו דה-גמה. ב-20 במאי 1498 נחתה משלחתו של דה-גמה בחופי קאליקוט, ורמז אפי לרבגונית הדתית של המקום אפשר היה למצוא כבר בהרכב המשלחת, שכללה את הנווט המוסלמי איבן מג'יד ואת האסטרונום הנאמן של דה-גמה, היהודי אברהם בן זכות (זקוטו). בן זכות היה הראשון בשרשרת ארוכה של נוסעים ומבקרים יהודים, שבחלקם אף השתקעו במקום ורכשו בו השפעה  (כמו הבוטניקאי גארסיה דה אורטה, שהיה הראשון שהחדיר את עשבי המרפא ההודיים לפארמקולוגיה המערבית). גואה קסמה ליהודים בשל היותה שילוב נוח בין האפשרות לשמר מידה מסוימת של אורח חיים מערבי מצד אחד, והסובלנות הדתית של תושבי המקום מצד שני. סובלנות זו מיתנה את הקיצוניות הנוצרית, אם כי האינקוויזיציה הגיעה אפילו לכאן, והטילה חיתתה על יהודים והינדים כאחד. במאה ה-18 נספרו בגואה הישנה (Old Goa) לא פחות מ-80 כנסיות, מהן נותרו עומדות על תלן היום כ-20.

 במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 החלו להישמע בגואה קולות הולכים וגוברים הקוראים לעצמאות. היחס הנוקשה שגילה המשטר הדיקטטורי בליסבון, בראשות הדיקטטור סלאזאר, כלפי ההודים בגואה, אותם הפך לאזרחים מדרגה שניה, הגביר את ההתנגדות לשלטון הזר. ב-1947 קיבלה הודו את עצמאותה מידי האנגלים, ובשנת 1961 העיפו ההודים מגואה את המושל הפורטוגלי האחרון שלה, מנואל אנטוניו וסאלו א-סילבה, שגילה מידה גדולה של שאר-רוח כשהורה לצבאו להניח את נשקו כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. גואה הפכה למדינה ה-25, הקטנה ביותר (רק 1.4 מיליון תושבים מתוך 1.3 מיליארד) בפדרציה ההודית.        

מלך חיי הלילה של גואה

לפני הכל ואחרי הכל גואה היא החופים הנפלאים שלה. כ-100 קילומטרים של חולות נעימים, עטורי דקלים, עצי קוקוס ומנגו, הנושקים לים הערבי. סביב החופים האלה ועליהם נשענת תעשיית התיירות המקומית, שבאחדים מאתריה ביקרנו. החופים מהצפוניים, מפורט אגואדה (Fort Aguada) וצפונה, כמו באגה ביץ' (Baga Beach) ואנז'ונה ביץ' (Anjuna Beach), הם הם אתרי המסיבות הסוערות. נסו, באנז'ונה, את "פארדייס" ובבאגה את מוסדותיו של מלך חיי הלילה של גואה, העונה לשם קנדי: הפאב הקרוי קמארי, הדיסקוטק הקרוי ממבו והמקום החדש ביותר, טיטו. החופים הדרומיים ובהם קולווה (Colva Beach) ובנאולים (Benaulim Beach) נחשבים לרגועים יותר.

הפעילות המוצעת בחופי גואה מגוונת מאוד וכוללת בשעות היום ספורט ימי, תרגילי בטן-גב וקניות, ובלילה - פאבים, דיסקוטקים ומסיבות חוף מהטובות בעולם. המהמרים המכורים ישמחו לעלות על ספינת קזינו אוסטרית, קראבלה שמה, המשייטת במעלה ובמורד הנהר מנדובי (Mandovi). השירות בכל בתי המלון, האתרים והמתקנים הוא לבבי וללא דופי. בגואה, אגב, יש יותר מ-80 בתי מלון מדורגים ואינספור לודג'ים, אכסניות וחדרים להשכרה, ממשלתיים ופרטיים.

     

מטעים ותנינים

הטבע נטה חסד לגואה לא רק לאורך חופיה אלא גם בצמחייה הטרופית העשירה והמוריקה, המתפרשת על כל שטחה. שני העצים השכיחים ביותר בגואה, המהווים עד היום מקור כלכלי חשוב, הם הקוקוס והקשיו (שהובא מברזיל). את שניהם מנצלים ההודים בצורה מקסימלית. מהקוקוס, למשל, שותים את חלב הקוקוס ישירות מן האגוז. מבשר הפרי (הלבן) עושים ממתקים ותבלינים שונים. מן הקליפה מפיקים שמן ו"שיער" הפרי משמש לשזירת חבלים, לתפירת בגדים למילוי מזרנים ואפילו לייצור פיאות נכריות. עלי העץ וענפיו משמשים לקירוי בקתות. אדם שיש לו מטע של 15 עצי קוקוס הוא אדם עשיר, אמרו לנו המקומיים.

גם הקשיו הוא מקור למוצרים מגוונים: את הזרע, הגדל מחוץ לפרי, מפרידים מקליפתו, שממנה מפיקים שמן, שממנו מכינים צבע לאיטום סירות ואפילו נוזל בלמים. את הזרע עצמו אוכלים. תפוח הקשיו משמש להכנת המשקה האלכוהולי הלאומי של גואה, פני (Fenni). מן התפוח מכינים גם צבע עמיד מאוד. תהליך העיבוד והמיון של הקשיו נעשה ידנית, והוא מחזה פרימיטיבי קשה ללמראה לעיניים מערביות: נשים כורעות כפופות על הרצפה, מולן ערמות קשיו והן מפצחות את הקליפות בידיים, שהשחירו מהשמן הארסי, הצורב בעורן.

סיור נחמד הרבה יותר אפשר לבצע במטע לגידול תבלינים, כמו למשל חוות התבלינים סהאקארי (Sahakari) אשר בפונדה (Ponda). במטע רחב הידיים גדלים עצי קוקוס וקשיו, מנגו ואגוזי מוסקט, שיחי קפה ווניל ופלפלים חריפים ואינסוף זנים נוספים המרכיבים את סל התבלינים ההודי, שהוא חריף ומשובח. הטיפול בפירות דורש טיפוס יומיומי על גזעי העצים והעובדים שמחים להדגים דילוגים מעץ לעץ. במקום יש גם מסעדה המגישה אוכל מתובל לתפארת, וחנות שבה אפשר לרכוש ממיטב התוצרת. אפשר לבלות במקום חצי יום מהנה ביותר.

 

ארמונות ומקדשים

המורשת הפורטוגלית בגואה בולטת מאוד בארכיטקטורה הפרטית והציבורית. מבני הציבור המעטים, בעיקר כנסיות ומבני ממשל, נבנו רובם ככולם בתקופה הפורטוגלית והשתנו מעט מאוד מאז. רמת התחזוקה של הבניינים נמוכה מאוד והם נראים כמתפוררים. גם רמת התשתיות - כבישים במיוחד - אינה מן הגבוהות. רמת התקשורת, לעומת זאת, יותר מאשר סבירה, ובכל מקום מפוזרים טלפונים ציבוריים שמהם אפשר לבצע שיחות בינלאומיות.

בירת גואה, פאנג'ים או פנאג'י (Panaji), היא דוגמה טובה לעיר בסגנון פורטוגלי. יש בה "רובע לטיני" עם סמטאות קטנות וציוריות, ובהשוואה למצב הכללי של גואה - מתוחזקת טוב יותר. עציצים פורחים בצדי הדלתות ועל אדני החלונות, מאפיות קטנות מדיפות ניחוח נעים וחנויות חביבות ומזמינות מציעות סחורה מקומית במחירים מצחיקים. בלב העיר מתנוססת "כנסיית ההתעברות" (Church of Our Lady of the Immaculate Conception), שהיא נקודת המוצא לכל התהלוכות הדתיות.

אחוזה פרטית שהיא מעין מוזיאון לתרבות הפורטוגלית בגואה היא אחוזתה של איידה מנזיס ברגנזה בצ'אנדור (Chandor). הגברת מנזיס ברגנזה היא קשישה חביבה בת 86, שאבותיה בנו במשך מאות שנים ארמון אירופי בלב גואה. מבחוץ, הבית גדול אך לא מרשים במיוחד. מבפנים - זו כבר אופרה אחרת. הארמון בן 40 החדרים כולל אולם נשפים ענק עם רצפת שיש איטלקי, ספריה עם 5,000 כרכים, נברשות מבדולת בלגי, יצירות חרסינה סינית מעודנות - ההרגשה היא שלרגע עברנו ממד, לאחד מארמונות עמק הלואר. מרשימים במיוחד רהיטי העץ המגולפים שיצר נגר הבית. חמה של הגב' ברגנזה היה עיתונאי ולוחם חירות ונרדף בזמנו על ידי חיילי סלאזאר. לאחר סילוק הפורטוגלים מגואה ביצעה ממשלת הודו רפורמה אגררית, שהפקיעה מידי המשפחה את האדמות והמטעים הרבים שהיו רכושה, וכדי לתחזק את הארמון היא נאלצה לפתוח אותו לסיורי תיירים. 

גם קומפלקס הכנסיות בגואה העתיקה, הבירה הקודמת, בנוי בסגנון אירופי, וזוהי הפינה המטופחת ביותר במחוז. היהלום שבכתר היא הבזיליקה בום ז'זו (Bom Jesu), שבה מוצגים שרידיו של הקדוש הנוצרי פרנסיס חאוייר (St. Francis Xavier), הנחשב לפטרון של גואה, ולמרות שמת במאה ה-16 וגופתו מעולם לא נחנטה - היא שומרת על רעננות עד היום. לצדה קתדרלה גותית-פורטוגלית, סה קתדרל, שנבנתה במאה ה-16 ובמגדלה פעמון מוזהב, שקולו מהלך מהקצה של גואה ועד קציה.

מול העוצמה הנוצרית הזו מעמידים ההודים מקדשים הינדואיסטים רבים. עם זאת, גואה היא כאמור המחוז היחידי בהודו שבו הנוצרים הם 30% מהאוכלוסייה וההינדים 65%. בחלקי הודו האחרים היחס הוא כ-2% נוצרים מול כ-85% הינדים. לכן אין כאן מקדשים גדולים או מפוארים במיוחד. הגדול והחשוב שבמקדשים הוא מקדש מנגשי (Shri Mangueshi) בפריול (Priol), המוקדש לאל שיווה, אחד מהשילוש הקדוש ההינדי, הכולל גם את האל בראהמה והאל וישנו.   

שאלה אחת נותרה פתוחה: למה כל כך קשה להיפרד מהודו? למה, כשאני עושה את דרכי אל שער היציאה אל המטוס, בדרך חזרה, חולף במוחי הרהור כפירה לאיזו תקלה קטנה, שתשאיר אותנו כאן לעוד כמה שעות?