בקצב הסמבה אל עבר קרחוני העד
מאת רוני ינובסקי
אט אט נתמלאו יציעי ה"סמבודרומו", האיצטדיון המלבני המפורסם של ריו דה ז'נירו, היכל בעל 100 אלף מושבים, בצופים קולניים ונלהבים. הרעש וההמולה גוברים ככל שקרב מועד תחילת המצעד. ולא מדובר בסתם עוד מצעד אלא ב"מצעד המנצחות" של נבחרות בתי הספר לסמבה של ריו, שזכו כמה ימים לפני כן בתקופת הקרנבל להיכלל ברשימת עשר הנבחרות הטובות. בעודי מתבונן סביבי קולטות עיניי ושומעות אוזניי מראות וקולות מוכרים. ישראלים רבים גודשים את היציעים והשפה העברית מתמזגת בפורטגלית הברזילית. לא יאמן. נראה כי עם ישראל נדד בהמוניו ליבשת הדרומית, עד ברזיל, כדי לצפות בשיאו של הקרנבל הססגוני ובמיוחד במצעד המנצחות.
אז מה יש בה ביבשת הדרומית שכה רבים נוהרים אליה, איך הפכו מדינות דרום אמריקה - צ'ילה, ארגנטינה וברזיל - שעד לפני שנים לא רבות היו מוכות אינפלציה, חסרות יציבות כלכלית ופוליטית, למוקדי התיירות העולמית? עד כדי כך שמי שלא מזמין את טיסותיו בזמן נותר אי שם ביבשות אחרות, ומי שלא דואג להזמין במקומות מסויימים מלונות בזמן נענה בשלילה ונאלץ לנדוד קילומטרים מיותרים בין אתרי הטבע של היבשת הדרומית?
תהליך ההבראה של הכלכלות הדרום אמריקאיות, במיוחד של ברזיל וארגנטינה, התחזקותם של המטבעות המקומיים אל מול הדולר, יציבות שלטונית וביסוס הדמוקרטיות הובילו לצמיחה מהירה, ובין השאר לגיאות תיירותית.
נופי הטבע של אמריקה הדרומית שייכים לליגה נפרדת ועוצמתם נמדדת בקנה מידה שונה לחלוטין מאלה של אתרי טבע ביבשות אחרות. המטיילים ביבשת חוזים בנופי בראשית בתוליים שגם האדם הלבן לא הצליח לקלקל.
הקרנבלים של ברזיל, ובראשם הקרנבל הגדול בריו, הם העוגן, נקודת הזמן בלוח השנה שסביבה פועלת התיירות ליבשת הדרומית. לפני הקרנבלים - או אחריהם - נהוג לצאת אל מחוץ לציוויליזציה: אם ללב יערות הגשם של האמזונס, אם למפלי איגואוסו או לביצות הפנטאנל, ואם לפסגות האנדים.
הפעם בחרנו לסקור את המסלול הדרומי, כלומר מבואנוס איירס בירת ארגנטינה ודרומה, בואכה ארץ האש, עם סטייה קלה מערבה, לפסגות המושלגות של צ'ילה.
כאן נולד הטנגו
בואנוס איירס, עירם של ה"פורטיניוס" - אנשי הנמל - היא בסיס נפלא ליציאה דרומה אל מרחבי היבשת הדרומית. מיקומה בסמוך לנהר ריו דה לה פלטה, שכונותיה הצבעוניות, שדרותיה הרחבות וריקוד הטנגו הפכו אותה לאבן שואבת למבקרים, ומשנה לשנה גואה בה התיירות. שדרות ה-9 ביולי נחשבות, ובצדק, לשדרות הרחבות ביותר בדרום אמריקה: 140 מ' רוחבן, ארבעה נתיבי נסיעה עיקריים בכל מסלול, ועוד שניים נוספים. במרכזן מתנוסס לו האובליסק שגובהו 67 מ' וממנו נשקפת במלוא הדרה העיר היפה. אבל כדאי לקחת הרבה אוויר לריאות: כדי לצפות במלוא זוהרו של הנוף מלמעלה יש לטפס ב-206 מדרגות.
שכונת לה בוקה מוכרת בכל העולם בזכות קבוצת הכדורגל "בוקה ג'וניור" שבה שיחק דייגו מארדונה. באיצטדיון ה"בומבוניירה" שהוקם כאן בשכונת העוני בשנות ה-40 של המאה ה-20, נדחסים עד 60 אלף צופים נלהבים, אשר שאגתם המשותפת, בעת שעל המגרש מובקע שער, יוצרת קול רעם שגורם מדי פעם לניפוץ שמשות בבתי השכונה.
אך יותר מכל ידועה השכונה בריקוד הטנגו המיוחד שלה, שצמח לו כאן על גדות שפך הנהר ריאצ'ולה, לפני יותר ממאה שנים. גברים מהגרים אירופים מוכי בדידות מצאו נחמה בריקוד בזרועותיהן של נערות בודדות לא פחות, שהתפרנסו משירותי זנות. הריקוד העצוב אך החושני כמעט ונשכח, עד שחזר למרכז הבמה ברגליו של הזמר והרקדן קרלוס גרדל, גם הוא מהגר שעבר שנים קשות של בדידות וגעגועים למולדת. קרלוס גרדל הפך לדמות נערצת ללא גבול בארגנטינה כאשר מטוסו התרסק בתאונה. ברגע שבו נהרג הזמר, נולד המיתוס. עד היום נוהרים מעריצים אל קברו, כשהם מחקים את סגנון הלבוש שלו, בלוריתם משוחה בשמן ובידם הסיגריה הניצחית, בדיוק כפי שנשתמר גרדל בזיכרון הציבורי.
וכאן נחה אוויטה
שכונת סן טלמו הסמוכה היתה בעבר שכונתם של אמידי בואנוס איירס. אבל אלה עזבו אותה אחרי פרוץ מגיפה. את מקומם של הבורחים תפסו עניי העיר, שבזכותם נשתמרה השכונה. לאחר מתיחת פנים הפכה למוקד של מועדוני טנגו, חנויות לממכר עתיקות וכיכר מרכזית כל כך יפה וכל כך נוגעת ללב בשם פלאסה דורגו. מי שמגיעים לכאן בסופי שבוע יכולים למצוא לעצמם בת או בן זוג לריקוד טנגו חושני, עצוב ומטריף לצליליו של הבונדוניון - כלי נגינה שצליליו מזכירים את האקורדיאון (היכרות מוקדמת לא חובה, גם שליטה בספרדית לא חובה).
אני מניח שאם אזמין אתכם בארץ לביקור בבית קברות, תעקמו את האף. אבל לבית הקברות המפורסם של שכונת רקולטה רק מעטים מסרבים לבוא. על פני 50 דונם פזורים שם 5,000 קברים של כל המי ומי בהיסטוריה של בואנוס איירס, החל בגנרלים מצוחצחים, דרך פוליטיקאים, אילי הון ונשות החברה הגבוהה ועד גנן אחד ששירת כל ימי חייו את בית הקברות, ובחסכונותיו הצליח לרכוש חלקת קבר ולהסתנן לבין שורות הקברים של אצולת העיר.
אחוזת הקבר המפורסמת ביותר כאן היא זו של משפחת דוארטה, ובמיוחד של אווה דוארטה - הלא היא אוויטה פרון. מדי שנה, כשאני מתבונן בקברה עם מאות מבקרים נוספים המצטופפים בחום ובלחות של הקיץ הארגנטיני, אני חש התרגשות מסיפורה יוצא הדופן של אשת הנשיא חואן פרון שנפטרה בדמי ימיה ובשיא פעילותה ממחלת הסרטן. כולם מקווים שאוויטה תנוח בשלווה לצמיתות בשכונת רקולטה. משום שעד שהובאה לקבורה כאן נדדה גופתה, בשל אילוצים פוליטיים, לאיטליה, לספרד, שבה לבית הנשיא בבואנוס איירס ולבסוף הגיעה לבית קברות זה.
ניתן לבלות ימים ושבועות בבואנוס איירס, לטייל בפוארטו מדרו - הנמל המשופץ על מסעדותיו הרבות - לשוטט במדרחוב פלורידה, להלך ברחוב קוריינטס שהוא ברודווי של בואנוס איירס, להכנס למוזיאונים בשכונת רקולטה או לצאת ליום מהנה בשמורת טיגרה ושם לשוט בין ערוצי היובלים הנשפכים אל ריו דה לה פלטה.
אך אנו נצא מן העיר, לא לפני שנתכבד בקפה שנלגום במוסד מפואר העונה לשם "קפה טורטוני", בית הקפה שנוסד במאה ה-19 ומאז לא סגר את שעריו. גם תחינותיו של הבימאי המפורסם פרנסיס קופולה לבעלי הקפה לא עזרו כאשר רצה לצלם במקום סצינה לסרטו המפורסם "אוויטה". בבית הקפה שאת קירותיו מעטרות עשרות תמונות ומסמכים היסטוריים, נהגו לשבת אמני בואנוס איירס, בהם הסופר הנערץ חורחה לואיס בורחס וזמר הטנגו קרלוס גרדל. אני לא בטוח שזה המקום להוביל אליו תיירים ישראלים רעבים במיוחד, אבל אחרי ארוחה דשנה (או לפניה) מומלץ לעצור כאן ולטעום את העוגה המקומית הקרויה "מדיה לונה", מין קרואסון זעיר מימדים, פריך וטעים.
ארבע עונות ביום אחד
השם פטגוניה מעלה בדימיונם של רבים, ובצדק, מרחבים ומישורים מאופק לאופק, שקיעות וזריחות מרהיבות ונופי בראשית שיד אדם טרם הצליחה לקלקל, גם אחרי מאות שנים של מאמץ אינטנסיבי. כל מה שמשתרע ממחוז בואנוס איירס דרומה, בואכה ארץ האש, מכונה פטגוניה. את השם, אגב, נתנו מגלן ואנשיו שתרו את האזור בניסיונותיהם לעקוף את היבשת מכיוון האוקיינוס האטלנטי ולחבור לאוקיינוס השקט. תוך כדי שיט הבחינו בדמויות גבוהות של הילידים בסמוך לחוף ובערדליים גדולות המכונות בשפה הספרדית "פאטגס". כך נולד השם. ואולי לא.
לפטגוניה מגיעים כדי להתבונן בקרחוני הענק ובשדות הקרח המכסים שטחים נרחבים בסמוך למורדות הרי האנדים הארגנטיניים והצ'יליאניים. שיאו של המפגש הוא הקרחון הגדול פריטו מורנו, "הקרחון המתנפץ", הקרוי על שמו של חוקר הטבע פרנסיסקו מורנו שסקר את האזור, מיפה אותו, נפל בידיהם של הילידים וגם הצליח לברוח, ובעיקר לפעול למען הכרזת האזור כשמורת טבע.
העיירה ממנה יוצאים הטיולים לשמורת הקרחונים שמה קלפטה - רחוב אחד ראשי עמוס במסעדות, בתי קפה אינטרנט וגלריות המציגות לראווה את עבודות היד של בני שבט טוולצ'ה, שישב באזור לפני שפשט עליו האדם הלבן.
שעה וחצי של נסיעה בדרכי עפר, על פני מישוריה של פטגוניה, מפרידים בין נוף מדברי לנופי הקרח של השמורה. עם מעט מזל אפשר לראות עדרי גואנקו וננדו. הגואנקו ממשפחת הגמליים מזכיר את הלמה והננדו - את היען. שני אלה היו מקורות מזון חשובים של האוכלוסייה הילידית. שדה הקרח העצום שולח אצבעות אל מימיו התכולים של לאגו ארחנטינה ("אגם ארגנטינה"). לאורכם של 8 ק"מ משתרע לו הקרחון שקירותיו הזקופים עולים מפני האגם לגובה של 07 מ'. זהו ללא ספק אחד מפלאי עולם הטבע, קרחון פעיל שעדיין מתקדם ואינו נסוג. ממרפסת התצפית נשלפות המצלמות המנסות לתעד, לרוב בהצלחה, נפילת גושים הניתקים מהקרחון אל מימיו של האגם. קשה להתנתק מהמראה המרהיב של שדה הקרח הבוהק בלובנו. המראה והקולות ילוו את הצופים זמן רב.
שמורת טורס דל פיינה מרוחקת כארבע שעות נסיעה מקלפטה. שוב נסיעה במרחבי פטגוניה. הסבו עינכם אל על לשמים וחפשו את הקונדור, העוף האגדי של דרום אמריקה שמוטת כנפיו יכולה להגיע לשלושה מטרים. עם מעט מזל אפשר לפגוש גם אותו. כדי להגיע לשמורה היפה בתבל יש לחצות את הגבול מארגנטינה לצ'ילה, חוויה בפני עצמה, שמפגישה את התייר עם שוטרי גבול מנומנמים שגמרו אומר לדחות למחרת כל מה שלא ניתן לדחות למחרתיים. באווירה זו מתנהל "טקס" מעבר הגבול, היכול להמשך שעה שעתיים. ההמתנה שווה והמאמץ משתלם. בלבה של השמורה, המשתרעת מדרום לשמורת הקרחונים, מתנשאים "מגדלי הפיינה", שלושת מגדלי הגרניט הנראים למרחוק שהם גם סמלה של השמורה. גובהם של העמודים 2,800 מ', ונפילת קרני האור האחרונות עליהם בעת השקיעה היא מחזה מרהיב שאסור להחמיצו.
מיעוט הלודג'ים בשמורה והקפדה על רווחת החי והצומח - משתלמים. כאן, בלבה של השמורה, אפשר לחוש את עוצמתו של הטבע: מפלי מים גועשים, אגמים קרחוניים עם מי טורקיז צלולים, שבילי הליכה המשקיפים על שדות קרח ומפגש בלתי אמצעי עם בעלי חיים כמו שועלים, עדרי גואנקו, ננדו, אווזי בר ועוד.
כדאי להיות מוכנים להפתעות בתחום מזג האוויר. לא פעם אפשר לחוות כאן את ארבעת עונות השנה ביום אחד - את החורף בממטרים טורדניים ורוח תוקפנית וסוחפת, את האביב בשמש חמימה ורוח מלטפת, את הסתיו עם עננים אפורים ואת הקיץ עם שמש צורבת וחום מעיק ויבש. אבל בכל מזג אוויר ובכל שעה, הסיורים בשבילי הפיינה הם חוויה שאסור להחמיצה. למעוניינים ללון בשמורה מומלץ להזמין מקומות לינה חודשיים מראש, וזה כנראה רק ילך ויחמיר, כי בשנים הקרובות מתכננות רשויות הפארק להגביל את כניסת המטיילים עוד יותר, כדי שלא לפגוע באיזון האקולוגי שבו.
כדי לנוח מעט מנופי הפרא כדאי לטוס אל ברילוצ'ה, עיר הקיט השוכנת לגדות אגם נאוול האפי. מהגרים שהגיעו מגרמניה, אוסטריה ושווייץ הם שבנו את עירם בלב שמורת האגמים למרגלות האנדים, באזור שבו מצויים מהיפים בהרי הגעש של היבשת. שיט באגם, עלייה לתצפית מהר הקמפנירו באמצעות רכבל או סתם שיטוט ברחובותיה של ברילוצ'ה הם שמושכים מספרי ענק של תיירים הגודשים את העיר גם בתקופת הקיץ אך ובעיקר בתקופת החורף, כאשר ברילוצ'ה הופכת מעיירת נופש וקיט לעיירת סקי המלאה בברזילאים.
הרי געש וביפה צ'וריסה
עבור הברזילאים, הנסיעה לסקי בברילוצ'ה הוא כנסיעה לאתרי הסקי של שווייץ. ואם כבר מדברים על שווייץ, כל חנות שנייה בברילוצ'ה מוכרת שוקולד, ואת מיומנויות ייצור השוקולד הביאו לכאן האבות המייסדים.
לא להחמיץ את מעבר האנדים באזור האגמים בין ברילוצ'ה לפוארטו וארס, בשטחה של צ'ילה. מסע של יום יוליך את המטיילים בשיט ובאוטובוס, ושוב בשיט ושוב באוטובוס, ושוב חציית הגבול ושוב, כן, שיט ואוטובוס - כדי להגיע אל נופי הרי געש שפסגותיהם מושלגות גם בקיץ.
ולסיום, יהיה זה חסר אחריות מצידי לשלוח מישהו עד ברילוצ'ה מבלי להמליץ לו להיכנס למסעדת אלברטו המפורסמת בעיר. כאן נדרשים המבקרים מיטיבי הלסת להתמודד עם משימה כבדת משקל בדמות נתחי בשר הצלויים על גחלים לוחשות. אם חשבתם שאכלתם פעם בשרים צלויים, טעיתם - זה היה חיקוי למה שמחכה לכם כאן במסעדה של אלברטו גאון הבשרים. אני מציע להזמין את "ביפה צ'וריסה", איש טרם התאכזב ממנה. ומדוע אני לא מוסר לכם את הכתובת? אין צורך, כל ילד בברילוצ'ה יודע היכן נמצאת מסעדת אלברטו. מה שכן, גם כאן כדאי להזמין מקומות מראש.