אקוודור: מקיטו אל ארץ האמזונות
מאת אוריאל ישיב
בעמק מדהים ביופיו, כשההרים מסביב מערסלים אותה וכמו שומרים עליה מלועות געשנים ומפסגות מזדקרות, מכוסות שלג, בגובה 2,850 מטר בהרי האנדים של אקוודור, שוכנת בירת הארץ קיטו (Quito), או בשמה המקורי קיטסה-תו, שפירושו "אמצע הארץ" בשפת תסאפיקי (Tsafiqui) העתיקה.
בהיותה רק עשרים וארבעה קילומטרים דרומה מקו המשווה, ובזכות מיקומה הגבוה מעל פני הים, שורר בקיטו אביב תמידי, לאורך כל השנה, עם טמפרטורות של 20 עד 22 מעלות צלזיוס ביום ו-8-7 מעלות בלילה. זוהי עיר שאין בה חורף ואין בה קיץ, רק עונת יובש (יוני-ספטמבר, ועוד חודש אחד בסביבות דצמבר-ינואר) ועונה גשומה - וגם זה רק על הנייר, שכן אין כמו קיטו להפתיע עם גשם בתקופת היובש או עם שבועות יבשים בתקופה הגשומה.
לעיר קיטו היסטוריה עשירה שהחלה לפחות 9,000 שנה לפני הספירה, אבדה רובה ככולה והשאירה רק מעט מימצאי קרמיקה. המעט שידוע הוא מהמאה ה-11 ואילך, ובעיקר מתקופת כיבוש האינקה במאה ה-15, שבה היתה לעיר ראשית חשובה, הבירה הצפונית של האימפריה והעיר המועדפת על השליט הואיינה-קאפאק, שאף סלל דרך ראשית שקישרה את קיטו עם הבירה המסורתית של האינקה בקוזקו שבפרו.
אימפריית האינקה לא האריכה שנים אחרי הואיינה-קאפאק, שחילק לפני מותו את האימפריה לשניים, בין שני בניו שנלחמו ביניהם, החלישו את האימפריה ותרמו לכיבושה המהיר על ידי הספרדים ולמותו של האינקה האחרון. רק הגנרל רומינאהואי המשיך להלחם בספרדים במשך שנתיים נוספות, וכשאבדה תקוותו לנצחון, הרס את קיטו עד היסוד ובלבד שלא תיפול בידי אויביו השנואים.
שריד לא נותר מהעיר, פרט ליסודות שבסלע ועליהם הקימו המנצחים עיר חדשה, כשהם בונים ארמונות, כנסיות ומנזרים בסגנון מעורב של הרנסאנס והבארוק האירופיים עם השפעות של האינדיאנים ובני התערובת המקומיים, כשהכנסיה הקתולית היא הפטרון הגדול של האמנויות. כדי להתקרב אל התושבים המקומיים הקימו הספרדים בתי ספר לציור ולפיסול, בהם אמנים מספרד לימדו אמנות את בני המקום, שהפליאו להשתמש בעבודותיהם בנושאים נוצריים ותרגמו את הסגנונות האירופיים של הבארוק, הרוקוקו והניאו קלאסיות לסגנון מיוחד להם, כשהם משתמשים בצבעים כהים, עשירים, עם משיחות מכחול בזהב, באבן, בשנהב, בחרס ויותר מכל בפסלי עץ צבועים. תרומת בתי הספר האלה היתה חשובה ביותר לאמנות הקולוניאלית בכל דרום אמריקה, ובזכותם ובזכות המבנים הקולוניאליים היתה קיטו ב-1978 לעיר הראשונה ברשימת מורשת התרבות העולמית של אונסק"ו.
מריה הקדושה עם כנפיים
הגענו אל נמל התעופה של קיטו כשהמטוס נוחת בין בתי מגורים קרובים למסלול, ממש בתוך העיר. כשירדנו מהמטוס והתחלנו ללכת, הלם הדם בעורקיי והרגליים כבדו - מערכות הגוף שלי אינן רגילות לגובה כזה ולאוויר הדליל, וכמה ימים יעברו בטרם אחזור לתפקוד רגיל. בינתיים, בהילוך נמוך, יש זמן ליהנות מהעיר היפה והמוזרה הזאת שיש בה ערבוביה מקסימה של צבעים, מפעלי תעשיה ליד בנייני מגורים, פארקים ירוקים וזיהום אוויר נוראי, עיר קולוניאלית עתיקה בדרום עם רחובות מרוצפי אבנים וארמונות שפעם עשירי העיר חיו בהם והיום, מאחורי חזיתם המפוארת, הם מחולקים לדירות קטנות לעניים ובצפון - עיר מודרנית עם מרכזי קניות עצומים, בנקים מפוארים, מגורי פאר לעשירים של היום, בנייני ממשלה ושגרירויות זרות, וגם, כנראה, הרבה פשע. בכניסה לכל בניין גדול ניצב שומר חמוש בנשק ולידו לפעמים גם כלב אימתני. וילות המגורים של עשירי העיר מוקפות חומות מגן גבוהות כשמאחורי השערים הנעולים ניצבים שומרים. אנשים מתבצרים בבתים, כמו אצלנו בתקופה של פיגועים.
אם העיר הדרומית, הקולוניאלית, היא החלק היפה של קיטו, הרי המקום היפה ביותר להתחיל בו את הסיור הוא גבעת פנסיו (Panecillo), "כיכר הלחם הקטנה", על שום צורתה העגולה המזכירה כיכר לחם. הכיכר בנויה על אתר פולחן שמש קדום של האינקה ומשקיפה אל פנורמה יפהפיה של העיר הקולוניאלית על עשרות כנסיותיה ושל הרי הגעש הסובבים אותה. פסל אדיר מימדים של פטרונית העיר, הבתולה מריה ולה צמד כנפי מלאך, עומד בגבעה, נראה מכל מקום בעיר התחתית. הפסל שניצוק מ- 7,000 פיסות אלומיניום, הינו העתק מוגדל מפסל קטן של הפסל ברנרדו דה לגארדה שהוצב בכנסיית פרנסיסקו הקדוש שבעיר.
בעיר הקולוניאלית עצמה כדאי לטייל ברגל ולהישאב לאן שהרגליים מובילות. לאט לאט, בין הבניינים העתיקים, הכיכרות ונחילי האדם, משתלטת התחושה של חזרה בזמן אל העבר. מקום מצויין להתחיל בו הוא כיכר העצמאות, או הכיכר "הגדולה", המוקפת בארבעה צדיה בבניינים המייצגים את השלטון בתקופה הקולוניאלית: ארמון הממשלה או הנשיאות במערב (דגל אקוודור מונף מעל הכניסה ושומרים במדי אדום, כחול וזהב של המאה ה-91 חמושים ברובים אוטומטיים של ימינו שומרים עליו), בית העירייה במזרח, ארמון הארכיבישוף בצפון והקתדרלה בדרום. בשל רעידות אדמה תכופות באזור ואסונות טבע אחרים, רוב הבניינים שופצו או ניבנו מחדש והם נראים בדיוק כפי שניבנו במקור. בקתדרלה הבנויה עם גיבוב של סגנונות - גותי, מורי, ברוקי וניאו קלאסי - יש אוסף מעניין של פסלים וציורים בסגנון בתי הספר לאמנות של קיטו, וגם קברו של הפילדמרשל אנטוניו חוזה דה סוקרה (Sucre), גיבור מלחמת השחרור של אקוודור, שהמטבע המקומי נקרא על שמו, עד שהוחלף לפני כחמש שנים בדולר האמריקאי, בהליך שנעשה בהנחיית ארה"ב והבנק העולמי במטרה להתגבר על חובות הענק של המדינה ולייצב את כלכלתה.
צועדים ברחובות ובכל פינה נתקלים בבתי תפילה - מקפלות וכנסיות ועד קתדרלות ומנזרים, וכל אחד מהם טומן הפתעה משלו. כנסיית El Segrario למשל, נבנתה בסוף המאה ה-17 כך, שפעמיים בשנה נוגעות קרני השמש בפניו של ישו הצלוב על קיר פנימי בכנסייה; מנזר סן פרנסיסקו הבנוי שתי קומות של אכסדראות מסביב לגן מסוגנן פנימי, בנייתו החלה עם יסוד קיטו הספרדית ב-1534 והסתיימה רק שבעים שנה מאוחר יותר, והוא המבנה הכי עתיק בעיר. מעל כנסיית המנזר, בקומת הגג, נמצא עוגב גדול שאף פעם לא מנגנים בו משום שהבניין אינו חזק דיו; או כנסיית de Jesus La Compania, שבקיטו מספרים כי שבעה טונות של זהב שימשו לעיטורה, מסנוורת ממש עיניים, והיא אחת העשירות ואולי היפה ביותר באמריקה הדרומית עם תחרת האבן שבחזיתה, עמודים שהם העתק של עמודי ברניני בוותיקן, פסלים של לגארדה המפורסם (הוא שיצר את הפסל המקורי של הבתולה עם הכנפיים), קירות ותקרה עם קישוטים מוריים והכול מכוסה עלי זהב - מראה בל יישכח. שבועות אפשר להסתובב כאן בלי להיות פעמיים באותה כנסיה.
ובין לבין - הרחובות. אלה נראים כאילו כל יום מתרחש בהם פסטיבל עם המון אדם - לבנים, בני תערובת ואינדיאנים על תלבושותיהם הצבעוניות, תלמידי בתי ספר בתלבושות אחידות מלווים במורים מכופתרים יושבים בכיכרות, מסתובבים בכנסיות ובין החנויות, רוכלים נדחקים בין כולם ומוכרים גלידה, בייגלאך, תפוחי עץ, ליצ'י, המון חנויות בדים, בגדים ונעליים, צפופות זו ליד זו - חגיגה בלתי פוסקת של תנועה וצבע. וכשהעין מביטה לכיוון ההרים מתגלים הרחובות כשהם עולים, מטפסים למעלה ויוצרים עוד תמונות רחוב מרהיבות. משובבת לב במיוחד היא סמטת לה רונדה (שמה היום חואן דה דיוס מוראלס, אבל כולם ממשיכים לקרוא לה בשמה הישן) הקטנה, ואחת השמורות ביותר, עם בתים עתיקים ומרפסות עם מעקות ברזל.
המקום המפריד בין העבר וההווה, בין הערים הדרומית והצפונית, הוא פארק אלמדה (Alameda) עם פסלו המרשים של סימון בוליבאר ומפורסמים אחרים מההיסטוריה הדרום אמריקאית, מצפה הכוכבים של קיטו, שני אגמים קטנים שאפשר לשוט בהם בסירות קאנו וכמובן - כנסייה קטנה הנקראת El Belen הבנויה במקום בו התקיימה המיסה הראשונה בקיטו לאחר היווסדה על ידי הספרדים.
גרינגו לנד ומוזיאונים מרתקים
בקיטו היום נגמר מוקדם. בתשע בערב הרחובות ריקים כמעט מאדם, רוב המסעדות כבר סגורות, גם החנויות ומרכזי הקניות הגדולים סוגרים שערים והתנועה הצפופה של מכוניות, שבמשך היום היא כמעט בלתי אפשרית, שובתת. רק ב-Avenida Amazonas, השדרה המרכזית של קיטו המודרנית, הצפונית,על בתי המלון החדישים שלה, הבנקים הגדולים, סוכנויות הנסיעות והבוטיקים, ובסמטאות הסבוכות שמסביב לה, נמשכים החיים לתוך הלילה. כאן אפשר למצוא מסעדות סיניות, מקסיקאיות, אמריקאיות, ברים איריים ובתי קפה איטלקיים ופה ושם גם אוכל מקומי. רבים מהם חורים אפלים, כאלה שצעירים אוהבים להסתופף בהם. המקומיים קוראים לאזור הזה "גרינגו לנד", ארץ הזרים, מאחר והרבה זרים מבלים שם את הערב והלילה.
ביום זה סיפור אחר לגמרי. אז הכול סואן וחי. המוזיאונים והגלריות פתוחים (כדאי לבדוק את מועדי הפתיחה והסגירה שלהם, המשתנים לעיתים קרובות), ולפחות כמה מהם פשוט אסור להחמיץ. הראשון הוא ה-Museo del Banco Central, השוכן בקומפלקס זכוכית גדול בפינת הרחובות פטריה וה-12 באוקטובר, בקצה פארק אלמדה, ומספר את תולדות אקוודור באמצעות עבודות אמנות ופולחן. דרך חרסים, כלי עבודה, דיוראמות נפלאות, חדר מסכות זהב, פסלים וציורים מהתקופה הקולוניאלית ובתי הספר לאמנות של קיטו, ציורי נוף נפלאים מהתקופה הרפובליקאית ועבודות אמנות עכשווית, אפשר ללוות ממש ובאופן מוחשי את תהפוכות הזמן.
מוזיאון הצייר אוסוואלדו גואייאסאמין (Guayasamin) הוא דוגמה נפלאה אחרת. בביתו המודרני השוכן בתוך גן נפלא ברובע בלה ויסטה שעל מורדות ההר ומשקיף אל העיר שלמטה, אפשר לראות את עבודותיו של הצייר המפורסם ביותר באקוודור, בן לאב אינדיאני ואם בת תערובת, שביטא בציור ובפיסול, באופן מתגרה ובוטה, את המורשת הכפולה שלו. באגף אחר של המוזיאון יש אוסף מצוין של חרסים פרה-קולומביאניים שהצייר אסף במשך עשרות שנים, ובאגף שלישי - שוב מאספו הפרטי - תצוגה מעניינת ביותר של אמנות קולוניאלית, למי שמתעניין בציורים ובפסלים של הקדושים הנוצרים המעוטרים קוצים וזבים דם. את כל העושר התרבותי הזה השאיר האמן כירושה לעיר קיטו.
כדאי גם לטייל מרחק של כרבע שעת הליכה, עד ה-Capilla del Hombre שגואייאסאמין התחיל לבנות וסיימו אותה יורשיו. האמן הקדיש את המבנה המרובע בן שתי הקומות, המזכיר במשהו את מקדשי האינקה, לכבוד האדם הדרום אמריקאי הפרה-קולומביאני, ששרד למרות כל הכיבושים ונלחם עד היום על שמירת ערכיו. הקפלה מעוטרת בציור קיר שהאמן לא הספיק לגמור, ובעבודות נוספות שלו ושל אמנים ידועים אחרים.
לוחמות גבוהות ואמיצות
מפתיע לגלות כמה מהר אפשר לגלוש מקיטו, היושבת גבוה על שרשרת הרי האנדים, אל אמזוניה, אגן האמזונס שבשפלת המזרח, או ה"אוריינטה" כפי שהוא מכונה באקוודור.מאות נהרות, קטנים וגדולים, זורמים מהרי האנדים המזרחיים אל האוריינטה, עד שהם מתחברים כולם, יחד עם נהרות המגיעים משמונה מדינות נוספות, אל נהר האמזונס האדיר הממשיך לזרום עוד כשלושת אלפי קילומטרים, עד שהוא מתאחד עם האוקיינוס האטלנטי.
לאחר שהשלימו את כיבוש קיטו חיפשו הספרדים הרפתקאות חדשות ונכבשו לסיפורים אודות העיר האגדית אל-דוראדו, שבתיה ורחובותיה מרוצפים זהב וכסף, וגם אודות ארץ הקינמון הנמצאת אי שם במזרח. בחג המולד של שנת 1539 יצאה משלחת ענקית בראשות גונזאלו, אחיו של פרנסיסקו פיזארו, לחפש אחר המקומות הקסומים הללו. המשלחת ירדה מההרים ובמורד נהר קוקה הצטרף אליה פרנסיסקו דה אוריאנה, מושל גוואיאקיל וחוקר. יחד הגיעו אל נהר נאפו, כשרעידות אדמה, התקפות אינדיאנים, חום אימים, ביצות, גשמים בלתי פוסקים, יתושים ומלריה מכים בהם. גונזאלו פיזארו נשבר וחזר עם מעט מאנשיו לקיטו ביוני 1542. אוריאנה לעומתו המשיך בעקבות החלום ולא נסוג גם כשנשאר רק עם הבודדים ששרדו איתו. הם ירדו במורד הנאפו עד שהגיעו אל נהר עצום שכמותו טרם ראו. לא היה להם לאן לפנות, ובלי ברירה הפליגו בנהר עמוק לתוך הג'ונגלים כשהם נסחפים במשך תשעה חודשים עם הזרם מעיקול לעיקול. הם נתקלו באינדיאנים, שחלקם עזרו להם במזון וחלקם תקפו אותם בחצים ובחניתות. הלוחמים של אחד השבטים האלה היו נשים גבוהות קומה ואמיצות, בהירות עור וארוכות שיער, עורות למותניהן וקשתות וחצים בידיהן. הנשים האלה הזכירו לספרדים את האמזונות מהמיתולוגיה היוונית ועל שמן קראו לנהר "נהר האמזונות", או האמזונס. באוגוסט 1541 הגיע אוריאנה אל האוקיינוס האטלנטי והיה לאירופי הראשון שחצה לרוחבה את דרום אמריקה.
עד גילוי הנפט בג'ונגלים של האוריינטה, בשנות הששים של המאה העשרים, נמשכו בה החיים כמעט ללא הפרעה. ואז השתנה הכל. דרכים נפרצו, מגדלי קידוח הוקמו, צינורות נפט נמשכו מהשדות באוריינטה דרך הרי האנדים אל חופי האוקיינוס השקט במערב, קהילות חדשות הוקמו ליד שדות הנפט ואפילו פרובינציה חדשה (ה-21 באקוודור) הוקמה מסביב לישוב אגם אגריו (אגם מר) שנוסד עם גילוי הנפט בשם "נואבה לוחה", אבל כונה "לאגו אגריו" בפי פועלי נפט אמריקאים, על שם עיירת נפט קטנה בטקסס.
שדות הנפט באוריינטה מפיקים אחוז אחד מתפוקת הנפט העולמית. אולם הטרגדיה של אקוודור היא, שהרווחים לא עשו אותה למדינת רווחה, ועדיין 65% מתושביה נותרו עניים. המחלה הכרונית של אקוודור היא השחיתות במערכות השלטון המונעת חלוקה נכונה של המשאבים. אחד הדברים שבלטו לנו מאוד היה ילדים רבים שמסתובבים בדרכים ואינם לומדים בבתי ספר. ומה הפלא? הלימודים עולים כ-120 דולר לשנה ומשפחות רבות אינן יכולות לעמוד בתשלומים, בייחוד כאלו שיש להן כמה ילדים.
מעבר הרים בגובה 4,000 מטרים
היציאה מקיטו לכיוון פפלאקטה היא דרך מדהימה המתפתלת כמו נחש בין בתים הצמודים ממש לכביש הצר, ויורדת 400 מטרים דרך הקניון של נהר צ'ונגרה. אבל זוהי ירידה צורך עלייה, והכביש עולה עתה שוב בהרים האין סופיים, עד לגובה של 4,000 מטרים. העמקים מכוסים ערפל ודרך הענן נראות פרות ולאמות רועות באחו. ההרים מכוסים חזזיות, טחב, פרחים זעירים, שיחים, עצים - הכול ירוק כל כך. בין חריצי ההרים זורמים מים. בעמק, משמאל הדרך, מעיינות חמים ואגם - מאגר מים גדול. הכביש המשובש עולה עוד 100 מטרים ועובר את מעבר פפלאקטה, הנקודה הגבוהה ביותר בדרך. קר מאוד, הרוח דוקרת וכולם מתכרבלים במעילים. לא להרבה זמן. עכשיו מתחילה הירידה אל האוריינטה וככל שיורדים במורדות הסיבוביים מסמרי השיער - הטמפרטורות עולות. כל מאתיים מטר עולה עוד מעלת צלזיוס אחת. שלט אחד בצדי הדרך חוזר על עצמו פעמים רבות: Peligro, הוא מודיע. סכנה! בינתיים עובר הכביש - שרק לעתים הוא ממש כביש, לרוב זו דרך עפר קופצנית - את יערות העננים העבותים של האזור הסוב טרופי. העצים ענקיים עם שרכים טפיליים מתפתלים עליהם ופרחי אורכידאות דבוקים על ענפיהם. למעלה חגים נשרים (Turkey Vultures) שגופם שחור, ראשם אדום ומעוטר בסרט צהוב. בין העצים מתרוצצות כמה ציפורי Inca Jays, יפהפיות עם כנפיים ירוקות, בטן צהובה וציצית כחולה על ראש שחור וגם יונקי דבש. לכל גובה יש אוכלוסיית ציפורים וצמחים משלו.
נסיעה של שעה וחצי מקיטו ואנו עוברים את העיר פפלאקטה. צינור ענק יורד כאן מההרים ועובר את העיר. זהו מוביל המים הראשי של קיטו. עוברים אותו, עוברים גם את העיר והדרך ממשיכה לרדת. עשרות נהרות ונחלים זורמים כמו פסי כסף מההרים. נהר פפלאקטה זורם לצד הדרך עד עיר האוריינטה הראשונה, באזה (Baeza), היושבת על צלע ההר בנקודה אסטרטגית מצויינת, ונראית קצת כמו כפר שווייצי. כל האוטובוסים עוצרים כאן לארוחת צהריים ומכאן יתפצלו. חלק יפנה שמאלה אל האוריינטה הצפוני, ואחרים יפנו שמאלה, אל הדרומי. החשיבות האסטרטגית של המקום היתה ידועה גם לאינדיאנים הקדומים שחיו כאן והוא שימש להם תחנה בדרכם אל ההרים. גם הספרדים, שנים מעטות לאחר כיבוש הארץ, הקימו כאן תחנות מסחר ומרכז מיסיונרי. הנוף מקסים, אז מסתכלים, נהנים, וממשיכים הלאה. הבחירה שלנו - דרומה, עם הנהר נאפו ההולך ומתרחב ככל שאנו מדרימים.
בגובה 1,500 מטרים נגמר האזור הסוב טרופי ומתחיל ג'ונגל הגשם האמזוני. ממבט ראשון היער נראה כמרחב ירוק, רחב ידיים. אבל המרחב הזה מזמן הפתעות לאין סוף, כשכל עץ שונה משכנו ומסביב לכל אחד מהם צמחים ובעלי חיים החיים זה עם זה בערבוביה בלתי פוסקת. צריך לחדד את כל החושים כדי להבחין בכל התכונה הזאת. תושבי האוריינטה לא רק מבחינים בצמחים. הם גם יודעים להשתמש בהם לצרכים רפואיים. לא שכל אחד הוא מומחה ברפואה, אבל יש להם "רופאי משפחה" בדמות השמאנים, שהם שילוב של כוהן, רופא, מומחה לעשבים, פסיכולוג וגם קוסם, שילוב שנותן מענה מתאים לפציינטים שלהם.
שני ילדים רטובים עם אבוב גומי גדול על צוואר כל אחד מהם, יצאו מהנהר. באמצע הלא כלום פתאום דוכן ועליו קליפות קינמון למכירה. מתחיל גשם וילדים מגינים על ראשם בעלים גדולים בצורת מטריה. גשם או לא גשם - ילדים שוחים בנהר או שטים בסירות קאנו קטנות ואשה חשופת שד אחד, מסביבה ערימת ילדים, מכבסת. לרגעים עולים על קטעים סלולים, אבל עד מהרה שוב חוזרת הדרך להיות משובשת וקופצנית. חמש שנים כבר סוללים אותה ואין רואים מתי תסתיים הסלילה. אוטובוס "אקספרס" מגיח מולנו במהירות של 20 קמ"ש (!). ליד הבתים עצי בננה, שיחי יוקה (תפוח אדמה מקומי), אננס וברומליה (שניהם מאותה משפחה). אחרי העיר טנה (Tena) הגשם פסק ואבק רב החליף אותו.
בוקר עם מיץ תפוזים וסלק
מאתיים קילומטרים בירידה של 2,350 מטרים ושמונה שעות, עברו מאז יצאנו לדרך מקיטו בבוקר וכבר אנחנו נמצאים באגן האמזונס העילי, בגובה 500 מטרים מעל פני הים, בגן העדן Catococha Lodge שעל גדת הנאפו. מחד, זהו מקום יפהפה, רגוע ורומנטי. מאידך - מרכז להרפתקאות וריגושים. בקתות עץ עם גגות במבוק מפוזרות בשטח, שכולו גן פורח עם עשרות סוגי עצים, שיחים ופרחים הנראים כמו ציפורים, ציפורים הנראות כמו פרחים ופרפרים כחולים עוצרי נשימה ביופיים. כל האביזרים בבקתות עשויים עץ מקומי. ידיות הדלתות, מתלים למגבות, כונניות, וגם כסאות נדנדה במרפסת, התלויה כמעט על מי הנהר. רק בשתיים מ-17 בקתות המגורים יש מרפסות כאלה, הנמצאות ממש בקו המים ונהנות מהנוף היפה ביותר. תארו לכם להתקלח בחדר אמבטיה מרווח, ליד חלון זכוכית גדול, ולצפות בו בזמן בנהר המדהים, עם איי האבנים הקטנים שלו וחופיו החוליים. וביער הגשם. הארוחות מוגשות על מרפסת הבקתה המרכזית ולמרות שבלילה הראשון היינו שני אורחים יחידים, קיבלנו ארוחת מלכים שיצאה ממטבח משוכלל. ואגב, את ארוחת הבוקר פתחה כוס גדולה של מיץ פירות בצבע אדום עמוק כמותו עוד לא שתינו, עם טעם מופלא ומוכר משהו. הלכתי במיוחד אל המטבח לבדוק מאיזה פירות נסחט המיץ ומצאתי תערובת של מיץ תפוזים וסלק!
הערב ירד. חיפשנו מתג חשמל ולא מצאנו. בטרם חשכה גמורה הגיעו שתי עששיות נפט לחדרנו וקלטנו שהלילה כנראה נשכב לישון עם התרנגולות. וכמה רומנטי היה המקום עם כוס משקה טרופי מהבר המצוייד היטב, כשהאורות היחידים בשטח הם אורות עששיות ונרות. אפשר להתעלף ממש מעונג. לשקט המוחלט של הלילה הארוך הפריע רק שאון זרם נהר הנאפו ובבוקר התעוררנו לאור השמש העולה מעל היער וציוץ הציפורים.
האכסניה מציעה מבחר רחב של סיורים ביום ובלילה, בג'ונגל, ועל הנהר. עם בוקר יצאנו בסירת קאנו ארוכה וצרה מאוד לשיט בנהר, מצויידים בחגורות הצלה, פונצ'וס גשם ומגפיים. היום נראה את כל המראות מצד המים. עגינה קצרה בעיירה מיסוואלי (Misahualli) שהיא מרכז סיורים באזור, לרישום דרכונים וקבלת אישור שיט ממנהל הנמל. בינתיים טיילנו בכיכר העיירה, שבה מתרוצצים קופים ומסביבה חנויות (לבגדים, לכלי עבודה, למזון), מסעדה קטנה וגם סוכן נסיעות לטיולי ג'ונגל: Luis Zapata, speak English (באלה המלים). אל המעגן מגיעות סירת מעבורת המעבירה אנשים מגדה אחת אל גדתו השניה של הנאפו, סירה מלאה בננות, הרבה נשרים חגים מעל הראש, קן טרמיטים על עץ גדול, וכבר אנחנו שוב בסירה על המים. בינתיים התקדרו השמים, התכסו בעננים כבדים ולא עבר זמן רב עד שהתחיל לרדת גשם זלעפות טרופי. התעטפנו בפונצ'וס והמשכנו כאילו כלום. הגשם נמשך שעות והמלווה המקומי שלנו אמר באדישות שהוא יכול להמשך ימים. שוב הפסקה. הפעם הגענו אל AmaZoonico, אחד מכמה מרכזי טיפול בחיות בר מהג'ונגל שניצלו ממסחר בלתי חוקי, או שהוחזקו כחיות מחמד והוחרמו, או הובאו אל המרכז בידי בעליהם המתוסכלים. למרות שהחזקת חיות בר מנוגדת לחוק באקוודור, רבים רוכשים לעצמם בשוק השחור קופים, תוכי מקאו ואפילו חתולים מנומרים (ממשפחת הנמרים), ומאוחר מדי הם מגלים כמה קשה להחזיקם בבית. רוב החיות מגיעות אל מרכז הטיפול במצב גרוע, ולמרות שכאן הן מקבלות טיפול מצוין ואוהב, בתנאים הקרובים ביותר לתנאי הטבע, כרבע מהן מתות בימים הראשונים לבואן. היתר נשארות כאן עד שהן חוזרות אל עצמן ואז משוחררות שוב אל הג'ונגל. המטפלים המסורים הם צעירים מכל העולם, מתנדבים שבאים כל אחד לתקופה של שלושה חודשים ועוד משלמים עבור המגורים והמזון שהם מקבלים. בגשם שוטף, מלווה סערת ברקים ורעמים, טיילנו בין בריכות התנינים וכלובי הקופים, הטוקאנים, התוכים והיגוארים בלוויית צעירה גרמניה מהעיר אוסנהבריק, כמעט ילדה, שזה מקרוב הגיעה לכאן ואנחנו זכינו להיות הסיור הראשון שהדריכה. היא סיפרה לנו שיש תור גדול מאוד של צעירים המבקשים לעבוד כאן ולכן תקופת העבודה מוגבלת לשלושה חודשים. כבר היום, עם הסיור הראשון שלה, היא מצטערת שלא תוכל להישאר לתקופה ארוכה יותר. פרטים נוספים למעוניינים: www.amazoonico.org.
החיים מן הטבע
הגשם פסק לדקות אחדות והיעד הבא שלנו היה ביקור בחלקת משפחתו של אלפרדו, המדריך המקומי, שליווה אותנו כול היום בסירת הקאנו. אלפרדו הוא בן לשבט קיצ'ואה (Quichua) ומשפחתו, הדוברת רק קיצ'ואנית, מונה כחמישים נפש. הוא עצמו דובר קיצ'ואנית וספרדית וכבר אינו גר בג'ונגל אלא באחת העיירות שבסביבה, אבל את הג'ונגל וכל סנטימטר בחלקת המשפחה הוא מכיר כאת כף ידו. האינדיאנים משבט הקיצ'ואה הושפעו כמובן מהמגע עם התרבות המערבית, בייחוד מהמיסיונרים הנוצריים, ובכל זאת שומרים עדיין על כמה מסורות מהעבר - כמו החיים מהג'ונגל ומהנהר, האוכל, המשקה המשכר המיוחד המיוצר בבית מצמח היוקה, טכניקות עבודה וציד.
אלפרדו הביא אותנו אל סככה קטנה שבה ישבה דמומה אישה צעירה שהיתה עסוקה בייצור צלוחיות וספלונים פשוטים וקטנים מחומר גמיש שהיא מוציאה מהנהר. גם צביעת הכלים בצבעי חום, שחור, אדום וצהוב נעשית בחומרים טבעיים שהיא מפיקה מצמחים ומאבנים ביער. הסתובבנו עם אלפרדו בחלקת האלוהים הקטנה של המשפחה וקשה להאמין איזה מבחר צמחים מצאנו שם. גם שיחים שנראו לנו סרק, או עשבי בר, הסתבר לנו שמשמשים למשהו. היתה שם כמובן חלקת צמח היוקה - מאכל בסיסי של האינדיאנים, עצי קקאו מניבים פרי ירקרק שתוכו לבן, בשרני ומתוק ומגרעיניו מייצרים את הקקאו, שיחי אננס, בננה, גויאבה צהובה הדומה לזו שלנו, וליד בריכת דגים נעצרנו ליד עצי גואבה גבוהים שרק בקל אפשר היה להוריד מהם תרמיל אחד, ירוק, דק, שארכו כחמישים סנטימטר. כשפתחנו את התרמיל התגלו בתוכו פרקים לבנים, כמו חטיפי מרשמלו, עסיסיים ומתוקים, וביניהם גרעינים גדולים.בין כל אלה הסתובבו תרנגולות ירוקות זנב ואפרוחים בני יומם, וקשה היה מאוד שלא לדרוך על צמח מרפא זעיר או על בעל חיים כלשהו.במטבח, בצריף המרווח, חיכתה לנו אמו של אלפרדו - לבושה מכנסיים וחולצת טי כחולה. רק אלפרדו יכול לדבר אתה ולתרגם את המתכונים שלה מצמח היוקה שהיא מבשלת בסירים גדולים ומועכת באמבטיות עץ. אמא גם השקתה את הבן בצ'יצ'ה, משקה היוקה שהכינה לכבודו, שלנו נראה היה כמשהו מעופש ומצחין, אבל הוא שתה אותו בהנאה רבה. חששנו שעוד כמה לגימות ונאבד את המדריך שלנו לטובת שנת שיכרון. בחצר הבית מצאנו משהו שנראה לנו כמו מקל ארוך וחלול, וכמובן, הסתבר לנו שגם הוא לא סתם מקל. זהו מכשיר ציד ידוע - צינור שכאשר נושפים דרכו באבן או בחץ, נזרקים אלה למרחק של עשרה, עשרים מטר ויותר ופוגעים בבעל החיים אותו רוצים לצוד. קערת עץ משכה את תשומת לבנו ואמו החרוצה כמו חיכתה לרגע זה. עכשיו היא הדגימה לנו בעזרת הקערה כיצד היא מפיקה זהב מהנהר. היא רצה לפנינו במהירות מהבית אל הנהר הנמצא עשרה מטרים למטה והתחילה לאסוף מדופן הגבעה אבנים ובוץ אל תוך הקערה. כשזו התמלאה, נכנסה אל המים עד ברכיה והתחילה לשטוף את האבנים והבוץ, פעם, פעמיים, ועוד ועוד כשכל פעם נשאר פחות ופחות חומר בקערה. אחרי עשרות שטיפות נשארו בקערה רק מים צלולים וניצנוץ זהוב קטן, שהתגלה כזהב במשקל רבע גרם. אחת לכמה ימים הם נוסעים אל בירת הפרובינציה, העיר טנה, ומוכרים שם את הזהב לסוחרים מורשים במחיר של 8 דולר לגרם אחד. אם באמת מצאה עכשיו זהב, או רק עשתה הצגה לכבודנו - לא חשוב, כי שוטפי זהב כמותה ראינו גם במקומות אחרים לאורך הנהר, ואין מה לומר - הדמיון בהחלט התעורר.
בבוקר המחרת הגשם בכל זאת חדל ויכולנו לזהות על העצים כמה ציפורים מרהיבות - ראינו את האנפה המושלגת - דקה וצחורה עם אצבעות זהב ברגליה השחורות, מקור שחור דק וארוך וצללית צהובה בעיניים; נצים שראשם וכנפיהם אפורי פנינה, גופם מקווקו באפור-צהוב ובזנב פסי רוחב בשחור לבן ויפהפיות אחרות שלא הספקנו לזהות. לו היה לנו זמן נוסף מן, הסתם היינו חורשים את הג'ונגל עוד ועוד. אבל אנחנו מיהרנו לחזו לקיטו, בנסיעה מרתקת נוספת של שבע שעות, לקראת ההרפתקה הבאה.