14.06.2024
 
בולגריה: מודרנה מהולה בטבע ובתום (2)

 

בולגריה, מודרנה מהולה בטבע ובתום

(כתבה שנייה בסדרה)

 


מאת אתי ישיב


בולגריה הייתה בשבילי שנים רבות מקום עלום, אי שם בסוף רשימת הביקורים העתידיים שלנו. כאשר התחלתי באמת להתעניין בה, מצאתי מדינה צנועה, ידידותית ותושביה גאים. היא שוכנת בקצה הדרומי- מזרחי של אירופה, שטחה גדול פי חמש משטח מדינת ישראל, גובלת ברומניה, בסרביה, במקדוניה, ביוון ובתורכיה ונושקת לנהר הדנובה בצפונה ולים השחור במזרחה. עם תום העידן הקומוניסטי במדינה והשתלבותה באיחוד האירופי ולמרות הכבישים המהירים, החדשים, מגדלי המגורים והמשרדים, הקניונים ובתי הקולנוע הגדולים, הצצים בה בקצב מסחרר, למסורת התרבותית ההיסטורית שלה יש עדיין תפקיד גדול ובולט בחיי היום יום ובחברה הבולגרית. השילוב של מורשת, אקלים ים תיכוני ונופים מגוונים בשפע מחופי הים השחור, דרך עמקים ומישורים ועד להרי הבלקן (בלקן - הר בתורכית) הגבוהים במערב, עושים אותה יעד תיירות מושך למי שמעוניין בחופשת בטן-גב בחופי הים השחור וכמובן למי שטבע, מסלולי הליכה וסקי, אתרים ארכיאולוגים, כפרים ציוריים, או מנזרים עתיקים הם משאת נפשו. לנו, הישראלים, יש עוד סיבה טובה לטוס לבולגריה. היא כול כך קרובה...

ולי - הייתה עוד סיבה חשובה להגיע לשם והיא סבתי אסתר, שבשנת 1,880 בערך, בעודה ילדה, הגיעה לארץ ישראל מהעיר פלובדיב שבבולגריה ושוב לא שבה לארץ הולדתה. היא לא סיפרה אף פעם סיפורים על ילדותה ואנחנו לא שאלנו. רק כאשר התחלנו לשאול (אותה ואת עצמנו) מאיפה באנו, הקפצנו את בולגריה לראש התור ובאביב האחרון מצאנו את עצמנו בנמל התעופה של סופיה, בירת בולגריה.

שלושה ימים בילינו בסופיה וכבר הספקנו לבקר גם בעיירות פלבן ווליקו טרנובו ואנחנו ממשיכים עתה דרומה לכיוון פלובדיב, מצפים להפתעות היומיות. על העיירה גאברובו Gabrovo)) אנחנו מדלגים, למרות ששמה נודע ברבים כ"עיר הקמצנים" ובטח הפסדנו כמה סיפורים משעשעים שהיקנו לעיר את שמה. העדפנו להיכנס אל הכפר אטארה (Etera )הסמוך לגאברובו, והוא בעצם מוזיאון פתוח, המשמר את מורשת בעלי המלאכה בעיירה במאה ה-19. פתגם מקומי אומר: "מי שאינו מכבד את מנהגיו, סופו שישכחו גם אותו". אם במאה ה-19 השתמשו בעלי המלאכה בכלי עבודה המונעים בכוח המים כך, גם היום, לאורך נהר סיבק (Sibek) השוצף, עמלים בעלי מלאכה בסדנאות ויוצרים, בכוח מי הנהר, מזכרות מעץ, ממתכת, מחימר, מעורות ומאריגים, שנמכרות במקום. כמחווה למנהגי המקום, קנינו לצעיר משפחתנו שי לחורף, זוג נעלי בית חמים מעור כבש, שתינו ספל קפה תורכי והמשכנו בדרכנו.


אנחנו עוברים עתה את עמק הוורדים, שהוא שפלה המאחדת שלושה עמקים שכנים, כשבצפונה מיתמרים הרי הבלקן הגבוהים ומדרומה יערות סמיכים. ציפינו לראות את העמק פורח כולו, אבל השתוממנו לראות רק המוני שיחים - אך לא פרחים. ההסבר הוא, שמטעי הוורדים בעמק משמשים כבר מאות שנים את תעשיית שמן הוורדים של בולגריה והיות והשמן מתאדה במהירות מעלי הכותרת הטריים, אלה נאספים מיד עם תחילת פריחתם ומועברים למפעלים לאידוי ולהפקת שמן הוורדים. מסתבר שבדיוק החמצנו את הימים המעטים בהם הפרחים עומדים בפריחתם. במקום זאת, הציע לנו אורי לבקר באחד המפעלים הגדולים והמפורסמים לייצור השמן, המשמש את תעשיית הקוסמטיקה העולמית, וגם קרמים, בשמים, ריבות וורדים וליקרים, או לפחות ליהנות במסעדה יפה הפועלת במקום, אבל אנחנו בחרנו להמשיך בנסיעה.

 

מעבר שיפקה, אנדרטה לניצחון צבאי ומלך תראקי קדמון

חוזרים קצת דרומה ובכביש יפהפה, עם אין ספור פיתולים ותנועה דלילה ביותר, נכנסנו למעבר ההרים שיפקה (Shipke- כדורי פרי הוורדים). הדרך מיוערת וחופת עצים מצלה ממש על הכביש. במעבר עצמו אפשר לבקר באנדרטה הענקית לזכר ניצחון הצבא הרוסי על זה העות'מאני ולכבוד החיילים הרוסים והמתנדבים הבולגרים שלחמו על שחרור העיר. סמוך לעיירה, הנקראת גם היא שיפקה, אנחנו מגיעים אל אתר קבורה תראקי. הדת התראקית התמקדה באמונות הקשורות בפריון, לידה ומוות ובחיי העולם הבא. וכך, למלך שנפטר , בנו "בית נצח" ומילאו אותו בכלי נשק, בתכשיטים ובבעלי חיים כמו סוסים, או כלבים. הקברים הללו הפכו עם הזמן למקדשים, שנוסף לכול העושר בתוכם, מעוטרים רבים מהם בציורי קיר מרהיבים, צבעוניים. האתר, אחד מרבים בבולגריה, נראה כאילו זרע מישהו בשטח גבעות עגולות, ירוקות, ואלה מסתירות בקרבן את הקברים-מקדשים, שאנחנו מחפשים. שבילים מובילים אל פתחים בדופני הגבעות, ומגלים את הדרך פנימה, אל הסודות הצפונים בהן.

אורי הוליך אותנו אל קברו של המלך התראקי סתה (Seuthes) השלישי, שחי במאה החמישית לפני הספירה והיה מייסדה של העיירה שיפקה. נכנסנו אל אולם כניסה, עברנו למסדרון ארוך (13 מ') ולשלושה חדרים מרוצפים באריחים. הראשון מלבני, שנמצאו בו שרידי סוס שהועלה קורבן, השני עגול ובראשו כיפה בגובה 4.5 מ' והוא בנוי מלבני גרניט גדולות והשלישי, שוב מלבני, בצורת סרקופג ובו מיטה מחוטבת ושולחן טקסי. כשבעים פריטי זהב, כסף וברונזה, מאוצרות המלך וממתנות שקיבל, נמצאו בקבר וכמובן הועברו למשמורת, אבל כמה מטרים לפני המסדרון הארוך נמצא גם ראש ברונזה מזוקן, בעיניו אבנים יקרות ומשערים, שהוא חלק מפסלו של סתה השלישי. הראש מוצב לראווה באולם הכניסה לאתר והוא ענק וממש מרטיט ביופיו.


פלובדיב, מהערים הקדומות ביותר באירופה

וסוף סוף אני בפלובדיב. אני לא בטוחה מה חשבתי לראות בעיר הזאת. סבתי הרי הגיעה מכאן לארץ ישראל לפני 150 שנה ומה כבר נשאר בה מאז? אולי קיוויתי לפחות למצוא את קברי הוריה בבית העלמין הישן, ואולי רק רציתי לספוג אווירה. החלטתי לזרום עם העיר.
פלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה , אינה ידועה כמעט לישראלים, אבל בהחלט ידועה בהיסטוריה של אירופה, בהיותה אחת הערים הראשונות שהוקמו בה. הראשונים שהתיישבו כאן, לפני כ- 6,000 שנה, היו כנראה ניאוליתים יושבי מערות. אלפיים שנה מאוחר יותר הגיעו התראקים, שהקימו מבצר על גדת הנהר מאריצה וכינו את המקום אומולפיאס . אלפי שנים עברו ובשנת 342 לפנה"ס, הגדיל פיליפוס השני מלך מוקדון (אביו של אלכסנדר הגדול) את היישוב וכינה אותו פיליפופוליס. בשנת 46 לספירה הגיעו הרומאים והמקום החל לקבל צורה של עיר עם רחובות, מגדלים ואמות מים ושם חדש ניתן לה - טרימונטיום, על שום שלוש הגבעות עליהן הייתה בנויה (היום היא בנויה על שבע גבעות). ומי לא עבר בה מאז? גותים, הונים, ביזאנטים, צלבנים, עות'מאנים - עד שנת 1,885, אז צורפה העיר סופית לבולגריה.

יהודים אשכנזים התיישבו בה כבר במאה השנייה לספירה, ועדות לכך נמצאה בבית כנסת, שחלקו התחתון ממאה זו, והעליון, מהמאה הרביעית. במאה ה- 15 הגיעו אליה רבים ממגורשי ספרד ופני הקהילה לבשו צביון חדש, ספרדי. עם הקמת מדינת ישראל עלו 5,000 מתוך 6,000 יהודיה אל המדינה החדשה. כיום העיר ידועה בעיקר בשל ירידי מסחר בינלאומיים, גדולים, הנערכים בה.

במרכז העיר פיליפופוליס ניצב מקדש פגאני מרשים, ששימש את בני המעמד השליט. כאשר העיר סופחה לאימפריה הרומית, נוספו למקדש שוק ומקדש גדול לצדו, איצטדיון, תיאטרון ומרחצאות ציבוריים ולא תאמינו כמה גלגולים עבר המקום במהלך ההיסטוריה. משהייתה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה, ניבנתה על חורבותיו בסיליקת בישוף מפוארת, ששידרה לתושבי העיר, כי הנצרות הינה מעתה חלק מחייהם. בחצר הכניסה נבנתה מזרקה ויחד עם הבסיליקה מעוטרת הפסיפסים, והטקסים המרשימים שנערכו בו, הפגין המקום כוח ועוצמה . אבל - העיר הלכה ושקעה כלכלית ובסוף המאה הששית, הבסיליקה וכול העיר נזנחו והתפוררו. התושבים התקבצו על שלוש גבעות, המכונות היום "העיר העתיקה" ורק כמה בתים קטנים ניבנו על הריסות הבסיליקה. במאה העשירית האתר הפך לבית קברות גדול וכנסייה קטנה לצדו, אך במאה ה- 14 נזנח המקום לחלוטין וקיומו פשוט נשכח. במאה ה-19, בלי שעלה אפילו בדל חשד שאי פעם היה למקום עבר, ניבנו עליו קתדרלה וכנסייה אורתודוקסית-מזרחית. ב- 1,980 התגלו במקרה שרידי בסיליקת הבישוף ובמאמץ כביר הצליחו אנשי מקצוע והמון מתנדבים להחזירה לחיים. 2,000 מ"ר של רצפות פסיפס מדהימות, שנחנכו מחדש ב- 2019, מוצגות עתה במקום ולצדן סיפורה של הבסיליקה, והכול תחת מעטה זכוכית יפהפה בן קומותיים. בין הפסיפסים אפשר לראות סמלים פגאנים ונוצריים עתיקים כמו קשר הרקולס המסמל פריון, או פרח קיסוס המבטא חיי נצח, דוגמאות גאומטריות שונות, קנקני מים ויין המסמלים את אביב החיים והמון ציפורים, בהן טווס עוצר נשימה ביופיו.

הרחוב הראשי בעיר הוא המדרחוב רחב הידיים והאלגנטי, ובו מסעדות רבות, גלריות לאמנות, חנויות אופנה - רובן מקומיות, אך גם זרות כמו M&H, תכשיטים, קוסמטיקה מקומית וספרים. בחנות ספרים אחת, גדולה וידידותית, רכשתי ספר אגדות עם בולגריות בתרגום לאנגלית. רק אמרתי את מבוקשי וכבר רצה המוכרת לקומה תחתונה והביאה לי משם את הספר. הבתים משני צדי המדרחוב ניבנו מסוף המאה ה- 19 עד אמצע המאה ה- 20. הם צבעוניים ומעוטרים בגרלנדות פרחים וקישוטים אחרים בווריאציות רבות. וכמובן - אומני רחוב משעשעים עוברים בין המטיילים והיושבים בבתי הקפה הנעימים. ולא תאמינו, אבל באמצע המדרחוב ניתקלנו במכשול עתיק, שמדרגות יורדות מוליכות אליו, והתברר כלא פחות מהיפודרום אובלי המתאים למרוצי כרכרות והוא מהתקופה הרומית. מעניין, איך דווקא המבנים הרומיים החזיקו מעמד בצורה כה מושלמת, אלפי שנים ועד ימינו ולא התפוררו. עמדנו באמצע המדרחוב, נשענים על מעקה ומתבוננים למטה אל העיקול המסגיר את מסלול הכרכרות. כמה מרגש. הרומים השאירו מיתקנים נוספים שעוד נגיע אליהם וכול כך יפה לראות את החיים העכשויים זורמים מסביב לאתרים העתיקים.

ישבנו בבית קפה קטן, בצילו של מסגד עות'מאני בן המאות ה- 16-17, שקירותיו החיצונים הם בדוגמת שורות של לבני אבן בצבעי לבן, אפור, וורוד. חלצתי נעליים ונכנסתי פנימה ומצאתי גם שם צבעים מינוריים, קשתות גדולות לאורך ורוחב הקירות, מעוטרות בציורי פרחים, צמחים ופסוקים מהקוראן, נברשות ענקיות., שלוש כיפות גדולות היוצרות את התקרה ועל הכול שרויה מין שלווה מרגיעה. בבית הקפה לגמנו קפוצ'ינו עם בורקה קטנה ופנינו אל גבעות העיר העתיקה.

השתרכנו ברחובות הצרים מרוצפי האבן והתלולים ובסימטאות הסבוכות והציוריות, מציצים לתוך בתי עץ יפהפיים בני המאה ה-19, הנטועים בגנים פורחים, כמה מהם משמשים גלריות לאמנות ומציגים אם את עבודות בעלי הבית ואוספיו, או אלה של ציירים מקומיים אחרים, "בית מרקחת של פעם" היה בעברו בית משפחת רופאים ובבתים אחרים סוחרים בענתיקות , ואפילו ב"יד שנייה". הבתים, בני שתי קומות עם חזיתות ססגוניות הנישאות מעל קירות גבוהים, ופנים מפואר עד כמעט עצירת נשימה, ניבנו בידי סוחרים עשירים, שהתחרו ביניהם על הפאר והגודל. כזה הוא למשל בית קויומג'וגלו (Kuyumdzhiuglu, מי המציא שם כזה?), שהבעלים המקוריים שלו, סוחרים בתכשיטי זהב, היגרו ברבות הימים לארה"ב ומשלא שבו עוד, הבית הוחרם ע"י העיריה, שופץ והיה למוזיאון אתנוגרפי מרהיב ביופיו. חזיתו המקושטת להפליא בציורים ובעמודים דקיקים פונה אל גן מטופח, ובתוך הבית - אולם קבלת אורחים עם חיטובים נפלאים בתקרת עץ, חדרי מגורים ושירותים אלגנטיים, בהם אוספים של רהיטי בית, כלי עבודה שונים ומשונים, בגדי התקופה של נשים וגברים, בגדי איכרים, תכשיטים, רובים, ציורים, פסלים- והכול ביחד משרטט תמונה מצוינת של חיי המעמד הגבוה במאה ה-19.

אחת הסימטאות הובילה אותנו אל עוד ירושה רומית - אמפיתיאטרון שיש בן 3,000 מקומות ישיבה, השוכן על צלע גבעה ומשקיף אל העיר ואל הרי רודופי הקרובים. התיאטרון, שניבנה במאה השנייה לספירה, נחשף ב- 1,972 ומשמש היום למופעי מוזיקה ותיאטרון. שוב אנחנו מתרגשים למראה אתר בן 1,900 שנה, הפולש לתוך החיים במאה ה- 21.
בשעות אחר הצהריים יצאנו אל בית העלמין הגדול של העיר, שם, בחלקה היהודית קיוויתי למצוא את קברותיהם של קרובי משפחתי. האכזבה טפחה על פניי. במשרד בית העלמין התברר, כי רשימות היהודים הנקברים במקום נשמרות 20 שנה בלבד. בכול זאת קניתי זר ציפורנים אדומות ויצאנו אל החלקה, בתקוה קלושה שנמצא בה מישהו מהקרובים. מצאנו חלקה מזעזעת, מוזנחת, עשבים וקוצים מכסים את הקברים, שחלקם מנותצים ובחלקם חסרה האבן העליונה ואחרי חיפוש עיקש התייאשתי. את הפרחים האדומים הנחתי על קברים זרים, עם שמות ובלי, בתקווה שאולי שוכני העפר מחייכים כעת שם למטה... למחרת בבוקר ביקרנו בבית הכנסת הקטן, ברובע היהודי של פעם. ברחובות הצרים מסביב לבית הכנסת עומדים בתי המגורים, שמזמן חיים בהם רק מעט יהודים ובעיקר "אחרים" והם אוצרים עדיין אווירה של גטו. גולת הכותרת בבית הכנסת הוא ספר תורה בן 700 שנה, אותו מוציאים מהארון רק בהזדמנויות חגיגיות ואז שומרים עליו שוטרים מקומיים. הגבאי התנצל על מצב בית הקברות. "אין מי שיטפל," אמר בצער. "ועם מותי - לא יהיה לי מחליף אפילו בבית הכנסת". עצוב. ברחוב סמוך ניצב פסל זיכרון ליהודי פלובדיב בדמות שופר, שבחלקו העליון ציור המנורה. מזכרת באדיבות העיריה.
בולגריה ארץ דתית וכ-82 אחוזים מתושביה הם נוצרים, רובם נוצרים אורתודוקסיים. הכנסיות האורתודוקסיות מעוטרות בפאר, עם איקונות, ציורי קיר וריהוט מגולף בעץ, אבל , מספר אורי, מתפללים כמעט אין בהן.

מנזר פעיל כבר למעלה מאלף שנים

אנחנו עוזבים את פלובדיב ועוברים שלושים ק"מ של הרים מיוערים עם חלקות עשב נרחבות, כפרים שפוכים על המדרונות ונראים כאילו יושבים זה על זה, עד שהם מגיעים אל העמק, למטה. שלושים ק"מ והגענו אל הכפר באצ'קו (Bachko) וממנו אל המנזר הנושא אותו שם. מנזר באצ'קובו, נבנה ב- 1,083 לספירה על המדרונות המיוערים של הרי רודופי ומאז הוא פעיל. חצרו ההדורה מלאה עצים אקזוטיים, מזרקות שתייה וערוגות פרחים. ציורי הקיר המיוחדים שבו, הכניסו אותו לרשימת מורשת העולם של אונסק"ו. בחצר ניצבת כנסיה קטנה, סווטה בוגורודיצה , שקירותיה הם סימפוניה של ציורים בלי התחלה ובלי סוף, בצבעים לוהטים וזוהרים וקיר האיקונות המוזהב שבה הינו בן המאה ה- 17 וזורח להפליא באורם של מאות נרות בוערים. מרשים מאוד. בבולגריה אוהבים במיוחד לוחות זיכרון - אם לאישים או לאירועים היסטוריים. בבאצ'קובו למשל מצאנו לוח כזה, הנושא את הכיתוב הזה בעברית: "לזכר הפטריארכים קיריל וסטפן, שיבורכו לעולם ועד. במנזר קדוש זה קבורים שניים מראשי הכנסייה הבולגרית: פטריארך קיריל מפלובדיב ואקזרך סטפן מסופיה. במהלך מלחמת העולם השנייה פעלו השניים בהומניות ואומץ........והשתתפו במאמץ שמנע את גירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה הנאציים, בשנת 1943..........יהי זכרם מבורך לעולמי עד".
לוחות כאלה, חרותים באבן, או על מתכת, אפשר למצוא בגנים ציבוריים או בכנסיות, בכול בולגריה.


מערות ומצוקים

בדרך אל העיירה דווין (Devin) עוברים מצוקי סלע אדירים מאבן גיר והרבה אבן ציפחה. עוברים קניון שבתחתיתו זורם נהר ולצדו מפל מים, סביבו מיגוון בלתי רגיל של צמחים ופרחים. הכביש נעשה צר מאוד ועובר בתוך כמה מנהרות חשוכות (לא נעים). הצוקים יוצרים אלף תצורות ובכמה מקומות ממש חופת סלעים מצלה על הדרך. לפני דווין הגענו לאזור של מערות מאתגרות. במערת יאגודינה התפעלנו מהנטיפים ומהזקיפים דמויי הווילונות ובמערת "לוע השטן" שליד העיירה טריגראד, הפשלנו את שולי המכנסיים ונכנסנו אל המערה החשוכה, בוצית ומפחידה, ובה עשרה גרמי מדרגות חלקלקים ומעקות רטובים ודביקים, המוליכים אל הקרקעית.. קול גלישת מי נהר ליווה אותנו מרגע שנכנסנו אל המערה, אבל את הנהר עצמו יכול לראות רק מי שיגיע ממש אל תחתית המערה וזה לא אנחנו. לנו הספיקו שני גרמי מדרגות. ליד השני עצרנו במעבה סלע קטן וחשוך, שפסל אבן של אורפאוס המיתולוגי ניצב בו, מואר בכמה נורות חשמל. האגדות מספרות, שאורפאוס נולד אי שם בין הרי רודופי ונגינתו המופלאה נעמה לבני האדם, לחיות וגם לעצים.

רבות מהאגדות שהוא מככב בהן, מספרות כי ירד לשאול כדי לגאול את אהובתו המתה אורידיקה מידיו של האדס, אל השאול, ולאחר שאיבד אותה בשנית וסופית, בילה את ימיו בנגינת קינות בין ההרים. אגדה או לא, המערה הזאת נראית באמת כמו שאול ואני הרגשתי צמרמורת חולפת בגופי למראה הפסל הקטן במערה, והסיפור הכה ידוע, שהיה השראה להרבה סופרים ומשוררים. המערה נמצאת על שפת קניון יפהפה, צר ועמוק (600 מטרים) ואורי איתגר אותנו בעוד אתר אחד. הוא הרים את ידו והצביע למעלה, לעבר נקודה בגובה קילומטר וחצי והסביר: "זהו מצוק, שנקודת התצפית שלו נקראת "עין הנשר ". רוצים להגיע לשם?" ברור שרצינו. הוא העלה אותנו על ג'יפ, הציג את הנהג - מקומי המדבר רק בולגרית ואילו הוא, אמר יפה "להתראות" והלך לאכול במסעדה, על שפת הקניון.


יצאנו מטריגראד והג'יפ הלא ממש חדש התחיל את הנסיעה בשדה טרשים מלא סלעי ענק, אבנים ובורות, מתאמץ, מחרחר, קופץ ומטפס את 1,500 המטרים עד פסגת המצוק, ואם אתם חושבים שזה היה משחק ילדים, הייתם צריכים לראות אותנו, מבועתים, נאחזים בחוזקה, בכול ידית אפשרית בג'יפ ובמקביל מנסים את כישורי התקשורת שלנו עם בולגרי כפרי, שמבין אותנו כמו שאנחנו מבינים אותו. האמינו לי, 50 הדקות שעברו עד שהגענו למעלה, היו מהארוכות בחיי. מה גם, שאל נקודת התצפית ההיא, שראינו מלמטה לא הגענו, כי ממש לא מומלץ לחצות את המטרים הספורים בין הג'יפ החונה במצוק החשוף, עד אליה. זאת כי השטח תלול מאוד ובאין כול מעצור, הוא מועד לאסונות קשים של התחלקות למטה.

בינתיים כבר התיידדנו עם הנהג, שעל כול שאלה ענה בתנועת קשת של הראש מימין לשמאל, כשהוא עונה כך "כן" על כול שאלה. כי, אתם בטח כבר יודעים, שהבולגרים מנענעים בראש מלמעלה למטה כול פעם שהתשובה היא "לא" ומימין לשמאל כשהתשובה היא "כן". באמת קצת מצחיק. בינתיים הודיעו לנו השלפוחיות שלנו שהן מבקשות להתפנות אחרי מסע האימים. איש לא היה על המצוק מלבדנו וגם לא מקום להסתתר בו ושני הגברים פשוט פנו כול אחד לצד אחר, עשו מה שעשו ונגמר. ומה עלי? התחלנו לנסוע חזרה ורק כשגיליתי כמה עצי אורן על דופן ההר, ביקשתי לעצור, אבל לא לקחתי בחשבון את הירידה התלולה מצלע המצוק ומיד גלשתי למטה. כבר רציתי לצעוק לאוריאל שאהבתי להיות נשואה לו , כשלמזלי נפלתי על סלע ונעצרתי, אך לרוע מזלי, התברר מאוחר יותר, שגם שברתי שם יד.

היינו כבר יומיים לפני סוף המסע שלנו, ועם יד חבושה ולא מגובסת עדיין, המשכנו את הנסיעה , עוברים בין אגמים יפהפיים, שהם גם אזורי נופש פופולריים, בעיירה פשטרה מתפעלים מהחסידות הרבות המקננות בה על עמודי חשמל וטלפון ועל ארובות וגגות הבתים, משתעשעים ב"מוזיאון הסוציאליזם", מוסד משונה שבאולם אחד מציג עשרות דגמים של מכוניות ישנות משנות החמישים של המאה שעברה, אופניים, מכשירי רדיו ישנים, טלפונים, צעצועים, חפצי בית, בגדים, רהיטים ומה לא - כמה מהם אפילו זכרנו משנות ילדותנו הרחוקות בארץ הצנע שלנו. בבית קפה כפרי החלפנו חיוכים עם שמונה חברי "פרלמנט" מקומי, המסובבים את הראש אחרי כול מכונית עוברת, או נעצרת ובטח לכזו, שנוסעיה מצלמים חסידות.. את הלילה האחרון בבולגריה בילינו בעיירת הסקי היפה בנסקו, שבחודש יוני נעזבה כבר מכל גולשיה. ובערב, במסעדה, צפינו בלהקת צוענים (בני הרומה, המיעוט הקטן, העני והמדוכא ביותר בבולגריה), שהשתדלו להלהיב את קהל הסועדים הקטן בשירים ובריקודים.


בין יערות עתיקים ספונה שכיית החמדה מספר אחת של בולגריה - מנזר רילה

בבוקר האחרון שלנו בבולגריה התחלנו לרדת מן ההרים. כ- 120 ק"מ לפני סופיה, הספקנו לבקר במקום הקדוש ביותר בבולגריה, מנזר רילה, הספון בין היערות העתיקים המכסים את הר רילה ורק גגותיו מתרוממים מעל צמרות העצים במין מלכותיות מרשימה. המנזר נוסד במאה העשירית לספירה ואחרי כמה שנים הועתק למקומו הנוכחי, המוגן על ידי רכס ההר הגבוה. קיומו הנמשך של המנזר במשך אלף שנים, בימים של פריחה ובכאלה של חורבן, עשה אותו לשומר האמונה האורתודוקסית, ושל התרבות והזהות של העם הבולגרי. משולש המבנים הלא סימטרי של המנזר יוצר חומת מגן סביב לחצר, כשבקירות החיצונים נטועים חלונות צרים, מקושתים ואילו הצד הפונה אל החצר, כולו תערובת של עמודים, ארקדות ומרפסות עם קשתות אלגנטיות בצבעי אדום, לבן ושחור, ריצוף אבנים, מעייני שתיה מאבן, שהמים בהם צלולים וקרים, ציירים יושבים מול כני הציור, מנסים ידם בציור היופי הזה, המון קישוטי קיר וציורים, עד שהעין כבר לא קולטת ועדיין יש גם מוזיאונים וכמה כנסיות, ומגדל חרלאו (Hrelyo), שהוא המבנה העתיק ביותר שנשאר מהמבנים הראשונים והוא בן המאה ה- 14 ובקפלה הקטנה שמסתתרת בקומתו העליונה אפשר לראות ציורים בני אותה מאה. נכנסנו אל כנסיית המולד המרהיבה שעל ראשה שלוש כיפות, על קירותיה החיצונים ציורים ססגוניים ובהם תרחישים מהגיהינום, בו השדים מענים את קורבנותיהם בדרכים מגוונות ורבות. באמת נהנינו...את המנזר הזה אסור להחמיץ!

עוד כמה עשרות קילומטרים וכבר הגענו אל נמל התעופה של סופיה, נפרדנו מאורי ונכנסנו פנימה, להספיק לאכול במסעדה הקטנה סלט צ'ופסקה, שכמו בארץ הוא פשוט סלט עגבניות, מלפפונים ובצל , אלא שכאן מוסיפים לו את הגבינה הבולגרית המשגעת, מפוררת לחתיכות, שהופכת אותו מסלט למעדן מלכים, וממנו נהנינו בכול הארוחות שלנו בבולגריה. תזכרו - צ'ופסקה!